טוב למות בעד ארצנו

Chapter 24🌺

אני מחכה לאבא בקבלת הנוסעים, אני מזיעה למרות שקור אימים בחוץ. כנראה מלחץ והתרגשות, לא ראיתי אותו שנתיים. אחרי כמה דקות הדלת נפתחת והוא יוצא עם מזוודה קטנה ותיק גב שחור. הוא לבוש בחליפה ונראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. אני רצה אליו ומחבקת אותו חזק. אני צוחקת בגעגוע ודמעות זולגות מעיניי. ״התגעגעתי אליך כל כך.״ אני שומעת את צחוקו, ״גם אני אלייך, פרגיירה.״ אנחנו מחוברים לעוד כמה שניות עד שהוא מפריד את החיבוק ומעלה את סנטרי בעזרת ידו, ״תני לי לראות אותך, ילדה יפה שלי. אל תבכי..״ הוא מנגב את הדמעות שלי ומביט בי בחיוך, ״אני רוצה שתספרי לי כל מה שקרה בשנתיים שלא ראיתי אותך.״ אנחנו יוצאים מהשדה ונכנסים לאוטו, אני יוצאת מהחניה של השדה ומתחילה לנסוע לדירה שלי. ״מה קרה אתמול? התקשרת אליי ונשמעת כל כך נסערת..״ אני בולעת את רוקי ומלקקת את שפתיי, ״אלונה נהרגה אתמול.״ אני לא מביטה בו כשאני מבשרת לו את זה, ״אני מצטער, אן. אני יודע כמה היא הייתה חשובה לך..״ אני מחייכת חיוך עצוב ונושמת נשימה עמוקה, ״כן.. היא הייתה מאוד חשובה לי, אני גם הייתי חשובה לה.״ אני נזכרת להוסיף, ״את חשובה לכולם, אנני. כולם אוהבים אותך.״ אני חונה את האוטו בחניה מתחת לבית ויוצאת, לוקחת את התיק גב של אבא והוא את המזוודה ואנחנו עולים. ״פאפא, תכיר. זו הדירה שלי בשנתיים האחרונות.״ הדירה קטנה. דירת שני חדרים. חדר שינה, סלון, מטבח, מקלחת ושירותים שמחוברים לחדר השינה. אבל אני לא צריכה יותר מזה. ״תישן בחדר השינה, אני אשן על הספה.״ אני תולה את תיק הגב על הוו תלייה שתלוי על הדלת בזמן שאבא סורק בעיניו את הדירה, ״הדירה יפה, אנני. רואים שאת גרה בה.״ אני מכווצת את גבותיי באי הבנה, ״מה זאת אומרת רואים שאני גרה בה?״ אני שואלת אותו, ״יש לדירה את האופי שלך.״ הוא מסביר ואני מחייכת. ״את רוצה לדבר על מה שקרה?״ אני שומעת את שאלתו של אבא, ״את האמת שתכננתי לנסוע לבית הקברות היום, אם לא אכפת לך שאני אסע, כמובן..״ אבא מחייך אליי חיוך עצוב, ״כן, את רוצה שאבוא איתך?״ אבא מציע ואני מהנהנת. אנחנו יורדים חזרה למטה, נכנסים לאוטו ונוסעים. ״אני יכול לשאול איך היא נהרגה? ממה?״ אני נושכת את פנים לחיי לפני שאני עונה לו, ״המחבלים תקפו את הבסיס. אני קלטתי את נקודת המיקום של הצלפים, סימנתי לאלונה.״ אני בולעת את רוקי במאמץ, משחזרת את הזיכרון מאותם הרגעים, ״קיבלנו אישור לירות לעברם, ואף להתקרב ולזרוק רימון אם יש צורך. היה צורך. התקרבנו אחרי שירינו בהם והאחרון עדיין לא נהרג. הוא ירה לאלונה בחזה ואז הרגתי אותו.״ אני בוחרת שלא לספר לו שזה היה האנס שלי, לפחות בינתיים. ״אני נורא מצטער, אנני. כל זה קרה לפני יומיים?״ אני מהנהנת וממשיכה לנסוע כשהרמזור הופך לירוק. ״אני אמורה לחזור להילחם כשהשבעה מסתיימת.״ אני יכולה לדבר איתו על מנהגים יהודיים כי הוא מכיר את זה מסבתא. הוא יודע מה זה שבעה, ומה זה קידוש וקדיש. ״הצבא מחזיר אתכם להילחם אחרי שאיבדתם חברה בצוות?״ כן. כן, זה מה שהוא עושה. ״אם היו משחררים כל חייל או חיילת שיש להם קשר לנופל לא היו חיילים.״ אני חונה את הרכב בחניון ומביטה בלבושו של אבא, ״אני חושבת שכדאי שתיקח איתך מטריה, בד החליפה ייהרס לך בגשם.״ הוא מהנהן בהסכמה, ״יש לך פה מטריה?״ באוטו אין לי מטריה. אני מסתכלת לכיוון הכניסה של בית העלמין, רואה שמחלקים מטריות להלוויה שמתרחשת היום. ״יש שם.״ אני מצביעה עם ראשי לעבר הכניסה, ״אבל הם מחלקים את זה לאנשים שהגיעו להלוויה.״ הוא מציין, ״ברוך הבא לישראל, פאפא. אם יש, תיקח. זה אף פעם לא מזיק.״ אני יוצאת מהאוטו, אבא אחריי. אנחנו רצים לסככה בכניסה ומקבלים מטריה אחת. ״תודה..״ אני מביאה לאבא את המטריה ונכנסת דרך השערים. הולכת בין הקברים עד שאני מגיעה לחלקת אדמה שעדיין לא מוכנה, מבלי לחשוב אני יורדת על ברכיי ומביטה בכתוב על השלט, ׳אלונה כפיר ז״ל, בת 20 בנופלה הי״ד.׳ זה לא חלום. זה אמיתי. אני שולחת את ידי ונוגעת באדמה הרטובה והלחה, ״איפה את? איפה את, אלונה? תחזרי אלינו.. איך אני אמשיך להילחם בלעדייך? את היית הכוח שלי להמשיך, כל פעם..״ הדמעות זולגות על לחיי אבל זה לא מעניין אותי, ״כל פעם שלא יכולתי יותר את עזרת לי, עזרת לי להמשיך.״ אני מרימה את פניי לשמיים האפורים והקודרים, טיפות הגשם נוחתות על פניי ומרטיבות את כולי. ״האדם שעשה את זה, שילם על זה. הוא שילם על המוות שלך ועל מה שעשה בי. הוא מת. אני הרגתי אותו. אני ניצחתי אותו, בזכותך.. רק בזכותך..״ אני מושכת באפי ונושמת עמוק, ״אני אוהבת אותך, אלונה. מאוד מאוד.״ אני מהנהנת, קמה על רגליי ומתקרבת לאבא. הוא שולח את ידו ומחבק אותי לגופו. אני כל כך צריכה את החיבוק הזה עכשיו. כל כך, כל כך צריכה את הנחמה הזו עכשיו. ״בוא נחזור..״ הוא מהנהן בהסכמה ואנחנו נוסעים חזרה לדירה. בזמן הנסיעה בארי מתקשר אליי אבל אני לא יכולה לענות לו כרגע. ״בארי, אני אחזור אליך יותר מאוחר.״ אני עונה לשיחה והטלפון מתחבר לדיבורית ברכב, ״בסדר, רק רציתי לבדוק מה איתך.״ אני בשקט לכמה שניות ואז קולטת שאני מחייכת לכלום כמו מפגרת, ״אני בסדר. אני אהיה בסדר.״ אני מתקנת את עצמי. ״אוקיי, תתקשרי אליי יותר מאוחר.״ אני מהנהנת בהסכמה, ״בסדר. אז נדבר יותר מאוחר.״ אני מנתקת את השיחה, ״מי זה היה?״ אבא שואל, ״אחד מהחיילים שלי.״

15.6.2024
16.6.2024