טוב למות בעד ארצנו

Chapter 9🌺

אנני:
אני כמעט מתפקעת מצחוק כשבארי נעמד מולי בפעם השנייה היום. ״בארי איתן, מספר אישי 6977431?״ אני נושכת את שפתיי בכוח כדי לא לצחוק או לחייך. ״כן המפקדת.״ פוקר פייס, אנני. תשמרי על פוקר פייס. ״אתה מואשם בהיעדרות ללא אישור. האם אתה מודה באשמה, מודה בעובדות או כופר באשמה?״ הוא מלקק את שפתיו ומשפיל את ראשו, ״מודה באשמה.״ אני מכחכחת בגרוני וכותבת את הפרטים של המשפט על הדף שמונח מולי, ״יש משהו שאתה רוצה להגיד לפני שאני נותנת את גזר הדין?״ הוא חורק את שיניו, ״לא המפקדת.״ אני מהנהנת וחותמת על הדף, ״אתה נשאר לריתוק השבוע. שבוע הבא יש לך שלוש שעות ביציאה.״ הוא מרים אליי את מבטו ומביט בעיניי, מנסה לשדר לי את הכעס שלו ממבטו. ״משוחרר.״ הוא מסתובב ויוצא מהמשרד שלי ביחד עם שחר. רק אחרי שהדלת של המשרד שלי נסגרת אני מרשה לעצמי לשחרר את הצחוק שלי. אני צוחקת במשך דקה ארוכה ולא מפסיקה לצחוק. מנגבת את הדמעות כשאלונה נכנסת בחיוך לחדר. ״מה קרה? שומעים אותך בכל הבסיס.״ היא אומרת וגורמת לי לצחוק חזק יותר. אני קמה אליה ומחבקת אותה, מנסה לעמעם את הצחוק שלי בכתף שלה. היא צוחקת ביחד איתי ומחזירה לי חיבוק. ״אני לא יודעת מה יש לי..״ אני מתרחקת מהחיבוק ונושמת עמוק, מנסה להרגיע את עצמי. אלונה מסתכלת עליי בחיוך ומחכה להסבר. אני מנידה בראשי בחיוך ונושמת עמוק שוב. מלקקת את שפתיי ומרצינה. ״אוקיי..״ אלונה ממשיכה להביט בי, ״זהו?״ היא שואלת ואני מהנהנת, חוזרת לשבת מאחורי השולחן שלי. ״תבדקי לי מה הלו"ז של מחלקה 2.״ אלונה מהנהנת ויוצאת מהמשרד. הטלפון שלי מצלצל ואני עונה מבלי לבדוק מי זה. ״קוֹמֵה סְטָאִי, אנני?״ אני שומעת את קולה של סבתא מעבר הטלפון, ״נוֹנה, קומה סטאי? סבתא, מה שלומך?״ אני ממשיכה לעיין בדפים בזמן שהיא מדברת, ״אני מחוץ לשער של הבסיס שלך, את באה להכניס אותי?״ אני עוצרת את הכתיבה שלי. ״את מחוץ לשער של הבסיס? מה את עושה פה?״ אני שואלת אותה בזמן שאני לוקחת את הנשק ומתחילה להתקדם לשער. ״אני וקלואי בחוץ, רצינו להפתיע אותך.״ אני שומעת אותה גם מחוץ לטלפון. אני מביטה סביבי ורואה את סבתא סוחבת את הסיר האדום שלה ואת קלואי סוחבת צנצנת מלאה ברוטב שאני אוהבת. ״פרגיירה, כמה גדלת! איזו ילדה יפה!״ אני מתקרבת אליהן בחיוך ומנתקת את השיחה. ״נונה, אל תצעקי..״ אני פותחת להן את השער ומחבקת את שתיהן ביחד. ״תעשי לי סיור ותראי לי איפה לשים את הסיר.״ אני לוקחת ממנה את הסיר הכבד ומובילה אותן למשרד לשים את הסיר והצנצנת. ״מתי הגעתן לפה?״ אני שואלת בזמן שאני מחבקת את שתיהן שוב. ״בלילה. תעשי לנו סיור.״ קלואי אומרת בהתרגשות ובוחנת את המשרד שלי, ״פאפא יודע שאתן פה?״ שתיהן מגלגלות את עיניהן וזה כבר מסביר לי. אין לאבא שום מושג. חיוך עולה על פניי, ״הם הולכים למטווח היום.״ קולה של אלונה נכנס בדלת. אני מסיטה את מבטי אליה, ״מעולה, אני אלך לשם אחר כך. תגידי לנועם למשוך את הזמן עד שאגיע.״ היא מהנהנת אבל היא לא מרוכזת בי, היא מרוכזת בסבתא ובקלואי. ״אלונה, זו סבתא שלי, לוצ׳יה. וזו דודה שלי, קלואי.״ אני מציגה אותן לאלונה ואחר כך מציגה את אלונה לסבתא ולקלואי. הן מחייכות אליה והיא מחזירה להן חיוך. ״אוקיי, אני אעשה להן סיור בבסיס, ניפגש פה ב-18:00.״ היא מהנהנת ואני יוצאת מהמשרד, אחריי הולכות קלואי וסבתא, עם חיוכים על פניהן כאילו זכו בלוטו. ״את כבר מדברת עברית שוטפת, אה ילדה?״ היא נותנת לי מרפק ואני מחייכת, ״אני המפקדת פלוגה. המעט שיכולתי לעשות זה ללמוד עברית.״ שתיהן מכווצות את גבותיהן בבלבול, ״מה זה פלוגה?״ קלואי שואלת וחיוך עולה על פניי. אני נכנסת איתן לקפיטריה בזמן שאני מזמינה להן קפה שחור, אם הן הגיעו לישראל הן צריכות לנסות גם את הטעמים. וקפה עלית זה טעם מצוין להתחיל איתו. ״הצבא תמיד מחולק לשלוש קבוצות. הקבוצה הכי קטנה ואינטימית היא כיתה. שלוש כיתות נקראות מחלקה, שלוש מחלקות נקראות פלוגה. שלוש פלוגות נקראות גדוד, וכך זה ממשיך..״ אני מושיטה להן את שתי כוסות הקפה. סבתא מקרבת את הכוס לאפה ומריחה את הריח החזק, ״מה זה?״ היא מזעיפה את פניה בזעזוע ואני צוחקת. ״קוראים לזה קפה שחור.״ אני לוגמת מהקפה ומתיישבת על ספסל הפיקניק שמחוץ לקפיטריה. ״איך את שותה את זה? ואיך את יושבת? שנתיים פה הפכו אותך לישראלית.״ סבתא נוזפת בי ואני צוחקת, ״אין לך מושג כמה ישראלית הפכתי להיות.״ רועי מגיע מולי ומנופף לי שלום עם היד, ״אלונה ביקשה ממני לעדכן אותך שנועם סיים איתם את המטווח ושהוא מושך איתם זמן שם.״ אני מהנהנת, ״אחלה תודה.״ אני מביטה בסבתא ובקלואי שלא מבינות מילה כי אנחנו מדברים בעברית, ״כמה קשוחות אתן?״ אני שואלת אותן בחיוך וקמה מהספסל, ״את שואלת ברצינות?״ אני שומעת את קלואי ואני מגחכת, ״בואו אחריי.״ אני מוליכה אותן אל מחוץ לבסיס, למטווחים. מושיטה להן אוזניות שיחסמו את רעש היריות והן חובשות אותן. ״עקבים סחוטים על הקרקע, גוף בארבעים וחמש מעלות למטרה. חמש נקודות אחיזה עם הנשק. חמש אצבעות על ידית האחיזה. יד על המתפסים. אישור כדור תחושה!״ אני שומעת את שחר צועקת וירייה. חיוך עולה על פניי ואני מסתובבת לראות את ההבעות שלהן. סבתא עם עיניים פעורות, כנראה מההלם שנותנים לילדים בני 18 לירות בנשק. וקלואי.. עם חיוך גדול ורחב על פניה, הבעת פניה נראית כאילו הגשמתי לה חלום.

24.4.2024
4.5.2024