טוב למות בעד ארצנו

Chapter 37🌺

אנני:
שון מתכופף מולי ומרים את פניי אליו. ״את יודעת מה אני רוצה. תתחתני איתי ואני אפסיק.״ אני לא יודעת כמה זמן אנחנו כבר פה, או כמה זמן שון מענה את אליוט, אבל זו כבר הפעם השמינית שהוא חוזר על המשפט הזה. ״לך תזדיין.״ ואני עונה לו את אותה התשובה. הוא מהנהן פעם אחת והצעקות של אליוט חוזרות להדהד בין קירות המרתף. אני מתכווצת ותחושת חרטה עולה בי. אבל, הוא אמר לי, אליוט דרש ממני לסרב לו. אבל אני חושבת שלא ייקח לי עוד הרבה זמן לענות להצעה שלו בחיוב. לא תהיה לי ברירה אלא לענות לשון בחיוב. אני לא מסוגלת לשמוע את אליוט סובל. ״יש לך עד מחר לשנות את התשובה שלך. אם לא תשני אותה, אני אהרוג אותו ואביא את התינוקת של המשפחה.״ איזו תינוקת? ״שלא תעז לגעת בה! חתיכת בן זונה סדיסט!!״ אליוט מתפתל ונאבק בשלשלאות שכובלות אותו. אני לא מבינה.. אמא לא הייתה בשום היריון בשנתיים האחרונות.. ״אני ארצח אותך לפני שתיתן לשערה אחת לנשור מראשה.״ אליוט ממשיך לצעוק על שון, ״אל תדאג, אתה לא תהיה פה בשביל לצפות בה סובלת.״ נחיריו של אליוט מתרחבים כשהוא נושף בזעם, ״אני עולה למעלה, אני אחזור בעוד..״ הוא מסתכל על השעון שענוד על מפרק ידו, ״חמש שעות. אני אשתמש בשיטות שכנוע חדשות כשאחזור, קחי את זה בחשבון.״ הוא מסיים את דבריו ויוצא מהתא, אחריו החיילים שלו. שני חיילים נועלים את התא ועומדים דרוכים מחוץ לדלת. ״אליוט.. אתה בסדר?״ הוא מהנהן בקושי. ״אני מצטערת..״ אני לוחשת בקול שבור. הוא סובל כדי שאני לא אתחתן עם שון. זה לא צריך להיות ככה. אני האחות הגדולה, הוא בסך הכל נער. ״אל תצטערי. זה לא באשמתך.״ אני מגחכת, ״שקרן.״ אני נאנחת ביאוש, ״אני מתכוונת להסכים לו כשהוא יחזור.״ אני מודיעה לאליוט, ״את לא תעזי.״ אני מביטה בו. שיערו הבלונדיני כבר מלוכלך מאבק ועיניו הכחולות מותשות, לכן אני לא שואלת אותו. אני מודיעה לו שזה מה שיקרה. ״אני כן אעז. אתה לא תעז לדבר אליי ככה, אני אחותך הגדולה ואתה תכבד אותי כמו שאני מכבדת אותך.״ הוא מתכוון להתווכח איתי אבל לפני שהוא מספיק להוציא מילה מפיו אני שולחת לו את המבט שאני שולחת לחיילים שלי. פיו נסגר ולסתו נחשקת בעצבים. ״אני לא אתן לך להתחתן איתו.״ הוא אומר ברוגע שאני לא אוהבת. ״ואיך תעשה את זה בדיוק?״ הוא מרים את מבטו לעיניי, ״לא התראינו שנתיים, אן.. אני משאיר את הקלפים צמוד לחזה שלי.״ כמוני כמוך, אח קטן. ״אין לך שום דרך לעצור את זה, אליוט. הלוואי שיכולת.״

§§§

עיניי נפקחות כשאני שומעת את חריקת דלת התא. שון נכנס פנימה ואחריו החיילים שלו. ״התחרטת, אנני? או שאני צריך להמשיך?״ לפני שאני מספיקה לענות אליוט עונה לו במקומי, ״היא בחיים לא תתחתן איתך, חתיכת מפגר. נשים לא רוצות אנשים כמוך, כי אתה לא מבין רמזים. והרמזים שאחותי רומזת לך הם כל כך גדולים..״ שון מביט באליוט בהבעה אטומה ומחכה שימשיך, ״אז הסקתי שאתה קשה הבנה, או באמת, כמו שאמרתי בהתחלה.. חתיכת מפגר.״ אם הייתי יכולה לקום עכשיו ולנער את אליוט בחוזקה, הייתי עושה את זה. אפשר לומר שלא חשבתי שזה מה שהוא יעשה. קול צחוקו של שון מסיח את דעתי ממחשבותיי ואני מביטה בו. ״יש לך משאלת מוות.״ הוא מציין, ולשם שינוי, אני מסכימה עם שון. באמת יש לאליוט משאלת מוות, אבל לא אתן לו למות. קול חבטה גורם לי לחזור למציאות. אליוט על הרצפה, ידיו עדיין קשורות אחת לשניה, אבל הוא כבר לא תלוי מהתקרה. ״חתיכת זין.״ אליוט נאנח בכאב ומנסה להסתובב על הגב, אבל שון דורך על גבו ולא מאפשר לו לזוז. ״תשברו לו את רגל שמאל ואת יד ימין.״ עיניי נפערות באימה, ״לא, רגע-״ את דיבורי קוטעת צעקה רמה שבוקעת מעומק גרונו של אליוט, ״פאאקקקק!!!״ אותו החייל מרים שוב את מחבט הבייסבול ומנחית אותו על רגלו בשנית. ״שון, תפסיק עם זה!״ דמעות יורדות מעיניי, ואין לי ברירה אלא לצפות באחי הקטן נפצע ומעונה על ידי ארוסי. ״בַּסְטַה*.״ אני שומעת את שון והחייל מפסיק מיד, ״תהפוך אותו על הגב.״ החייל מציית והופך את אליוט עם רגלו, כאילו הוא ג׳וק שמפריע לו. אליוט משתנק מכאבים בזמן ששון מרים את חולצתו בנחת וחושף את גבו. ״תביא לי את הידית.״ אני מנסה לתפוס את מבטו של אליוט ולהעביר לו במבטי שאני פה איתו, שאני לא עוזבת אותו. אחד החיילים מעביר לשון ידית מברזל. לבי צונח לתחתונים כשאני מבינה מה זה. ״שון, לא-״ ושוב, הצרחות של אליוט קוטעות אותי. שון צורב על עורו של אליוט את האות s. אחרי כמה שניות הצרחות של אליוט מפסיקות ואני לא מבינה. למה הוא הפסיק? זה לא הגיוני שהוא ימות. לא מזה. ״תפסיק! תפסיק! תעזוב אותו!!״ אני נלחמת בשלשלאות שכובלות אותי, ״אתה תהרוג אותו! תפסיק!״ אני צורחת. הבכי שלי הופך אלים ואני מתייפחת בזמן שאליוט שוכב מולי, לא זז ולא משמיע הגה. הבן זונה מסתובב אליי ויורד על עקביו מולי. ״תכאיב לי, אל תכאיב לו. בבקשה..״ הוא מוחה את דמעותיי באגודלו, ״תתחתני איתי ואפסיק.״ זה מה שהוא רוצה. אבל בארי.. שפתיי רועדות בבכי, ״בבקשה, אל תכאיב לאליוט, הוא לא עשה כלום.״ אני מנידה בראשי בתחינה, ״תתחתני איתי.״ אני מהנהנת בחוסר ברירה, ״בסדר. בסדר, רק תביא לו רופא. בבקשה..״ הוא נעמד ומשחרר אותי מהשלשלאות. אני מיד רצה לאליוט ומנסה לבדוק מקרוב מה חומרת הפציעה שלו. ״תביא לו רופא.״ אני מתחננת שוב, ״אם משהו ישתבש עד ליל הכלולות, אני דופק לאחיך כדור בין העיניים, ומביא את אחותך לצפות בי מזיין אותך בכל חור אפשרי.״

*מספיק.
3.8.2024
5.8.2024