טוב למות בעד ארצנו

Chapter 38🌺

בארי:
״איאן!!״ אני שומע את מיו מלמעלה. איאן עולה ואני אחריו, ״מה זה אמור להיות?״ היא מושיטה לו את הטלפון שלה בתוקפנות. ״הינכם מוזמנים..״ הוא מתחיל להקריא בקול ואז לאט לאט מחליש את קולו עד שאני לא שומע את ההמשך. ״תרד חזרה למשרד, אני כבר מגיע.״ הוא פוקד עליי, אבל אני לא מתכוון לציית לו. הוא לא הבת שלו. הבת שלו היא המפקדת שלי. ״מיו, אנחנו נדבר על זה מאוחר יותר.״ הוא מחזיר לה את הטלפון ומתכוון להתקדם למשרד אבל אז ידה של מיו עוצרת אותו. ״לא. אתה לא תתחמק מזה, תענה לי עכשיו. מה לעזאזל זה אמור להיות?״ אני לוקח את הטלפון מידה וקורא. הינכם מוזמנים למסיבת האירוסין של שון ואנני. אנחנו שמחים ונרגשים להכריז על הנישואים הקרבים! ניפגש בבית הזוג המאושר, בתאריך 28.5, בשעה 18:00. נשמח לראותכם. פאק. ״אני מגיע אתכם לשם.״ אני מודיע להם. הם עוצרים את הויכוח ביניהם ושניהם מסתכלים עליי בדממה. מיו בהפתעה ואיאן בכעס. ״סליחה?״ אני מחזיר למיו את הטלפון, ״אני בא אתכם לשם.״

אנני:
אני מביטה בבובה הלבושה בשמלה אדומה שמגיעה לרצפה. הכתפיים חשופות, והמחשוף של השדיים מגיע כמעט עד לפופיק. על צוואר הבובה ענוד קולר זהוב ומעוטר, ממנו משתלשלות שתי שרשראות עדינות עד לקו המותן. את קו המותניים עוטפת שרשרת לולאות מוזהבת, זהה לשרשראות של הצוואר, קצת יותר עבה וגסה, ומדגישה את המותניים. אני מסובבת את הבובה ומביטה בגב השמלה. גב חשוף לחלוטין, כמובן. אבל מה שמפריע לי הוא לא המחשוף, אלא הסמל הזהוב שתפור לשמלה בין שני השדיים. אני מורידה את השמלה מהבובה והולכת למשרד של שון, נכנסת בלי לדפוק בדלת. הוא מרים את מבטו, רואה שזו אני ומחזיר את מבטו לדפים שבידו. לא מתייחס לעובדה שאני חצי עירומה. ״אני לא יכולה ללבוש את זה.״ שון מרים את עיניו לכיווני ובוחן אותי. אני מחזיקה בידי את השמלה האדומה כאילו היא נחש מת. נשארתי בחזיה ותחתונים, אני עומדת מולו, זקופה, בלי שום בושה. עבר חודש מאז מה שקרה עם אליוט, מסיבת האירוסין מתקיימת היום. אי אפשר להגיד שאני לא כועסת על מה שקרה, אבל מאז אליוט מקבל טיפול רפואי ומצבו בסדר. הוא הולך עם קביים ואני מבקרת אותו כל יום. אנחנו מדברים ומשלימים את הפערים הגדולים שנוצרו במשך שנתיים. ״למה לא?״ הוא מניח את הדפים על שולחן משרדו, ״כי בשמלה הזו יש סמל סהר, אני לא לובשת את זה.״ הוא קם לכיווני ולוקח את השמלה מידי, בוחן אותה מלמעלה למטה. ״אני לא רואה שום בעיה בשמלה. תלבשי אותה, אנני. את לא יכולה להסתובב עירומה בבית.״ אני רוצה להגיד לו ׳תראה אותי׳, אבל אמא ואבא מגיעים היום. לכן אני רק מצמצמת את עיניי לכיוונו, ״תביא לי שמלה אחרת, אני לא לובשת אותה.״ הוא מקפל את השמלה בידיו ומיישר את מבטו לעיניי, ״אני לא מבין מה הבעיה בשמלה-״ אני קוטעת אותו, ״בשמלה יש סמל סהר. אני יהודיה, אני לא לובשת סהר.״ הוא נאנח ביאוש. ״אני הזמנתי לך את השמלה הזו במיוחד להיום, אין לי איך לארגן לך שמלה אחרת עכשיו.״ גבותיי מתרוממות בפליאה, ״טוב, אז כנראה שאני איאלץ להיות עירומה הערב.״ אני מורידה את החזיה, ״את תלבשי את השמלה הזאת, אן. בין אם אני אלביש לך אותה ובין אם תלבשי אותה לבד. הבנת אותי?״ אני שונאת אותו. ״אני אמצא שמלה אחרת, אני לא צריכה שתעזור לי.״ אני מסננת מפי, מסתובבת והולכת.
אני נכנסת לחדר הארונות הגדול ומביטה בשמלות שמסודרות לפי צבעים ותלויות על קולבים גבוהים. הולכת לגוונים הירוקים ומעבירה שמלה-שמלה עד שאני מוצאת שמלת סאטן בצבע ירוק כהה. אני מוציאה את הקולב ובוחנת את השמלה. היא ארוכה, חושפת את הכתפיים שלי ויש לה שסע עמוק בצד שמאל. חגיגית, אבל לא חגיגית מדי. אני לובשת אותה ומסתכלת על בבואתי במראה הגדולה. אני מסתובבת ומסתכלת על גב השמלה. גב השמלה נסגר ברוכסן עד אמצע גבי. שמלה פשוטה. אני מנסה להגיע לרוכסן עם ידי, אבל כמובן.. אני לא מצליחה. ״צריכה עזרה?״ אני מסתובבת לשון שמתקדם אליי ומסמן לי להסתובב חזרה. הוא מעביר את שיערי לכתף אחת וסוגר בעדינות את הרוכסן. ״את יפה, אנני. את זוכרת איך להתנהג הערב?״ הוא מחזיר את שיערי לאחור בזמן שאני חורקת את שיניי, ״כן.״ הוא מחזיר לי מבט במראה, ״יופי. אני אקרא לאחת העוזרות לסדר לך את השיער.״ הוא נאנח, נושק לאחורי ראשי בעדינות והולך.

״אנני, רדי למטה, האורחים מתחילים להגיע.״ אני שומעת את קולו של שון מבעד לדלת. אני מחזירה את מבטי לאליוט, ״אל תצא מהחדר הערב.״ עולה על פניו מבט משועשע, ״אני רצינית, אליוט.״ הבעתו מתרככת, ״את דואגת יותר מדי, אן. אני מסתדר.״ ובכל זאת אני מחכה שיבטיח שלא יעשה שטויות, כי הוא מסוגל. ״אל תדאגי, אני לא אעשה כלום.״ אני יוצאת מהחדר ומתחילה ללכת לכיוון המדרגות. אבל לפתע אני מרגישה יד נכרכת סביב זרועי ויד אחרת חוסמת את פי. בהלה תוקפת אותי אז אני תוקפת חזרה. שולחת את ידי אחורה וחובטת את מרפקי בחזה של האדם. אחיזתו משתחררת ואני מסתובבת לראות מי זה. ״מה אתה עושה פה?״ אני חובטת בבארי שמשפשף את חזהו, ״באתי להוציא אותך מפה. למה הרבצת לי?״ הוא שואל אבל אני לא מרוכזת. הוא בא. אני לא חושבת לפני שאני מצמידה את שפתינו ומנשקת אותו עמוקות. ״התגעגעתי אליך.״ אני לוחשת על שפתיו, ״גם אני התגעגעתי אלייך.״ אני מביטה בעיניו הירוקות, ״אם שון יראה אותך הוא-״ הוא קוטע אותי, ״אל תדאגי.״ אני שומעת את המשפט הזה שוב בפעם השלישית היום וזה סימן רע. רע מאוד. ״אני אוהבת אותך.״
״אני אוהב אותך.״ הוא נושק לשפתיי, נשיקה אחרונה לפני שאני יורדת למטה. למאות האורחים.

5.8.2024
16.8.2024