טוב למות בעד ארצנו

Chapter 19🌺

-חודש לאחר מכן-
מיו:
״מיו קאלו, שלום, אני נציגה מצבא ההגנה לישראל, אני צריכה להיכנס לדבר איתך.״ היא עוברת דרכי ונכנסת לבית. ״את פה לבד?״ היא שואלת ובוחנת את הבית, כנראה מחפשת אחר איאן. ״איאן במשרד שלו למטה.״ היא מהנהנת, ״תוכלי לשבת ואני אקרא לו.״ אני לא בטוחה אם היא שואלת או אומרת. אני לא מבינה כלום. ״אני אבוא איתך.״ היא מהנהנת בהסכמה, ״תובילי.״ היא מסמנת לי בידה ואני מובילה אותה למטה, ״איאן?״ אני קוראת לו, ״כן?״ אני פותחת את דלת המשרד שלו, ״אתה יכול לבוא רגע?״ אני שואלת אותו. הוא מרים את מבטו אליי ומוריד את משקפיו, ״קרה משהו?״ אני מושכת בכתפיי, לא יודעת מה להגיד לו. אני מרגישה יד עדינה על כתפי, אני מסתובבת ופוגשת את האישה הזרה שלובשת מדי חקי, ״איאן, אני נציגה של צבא ההגנה לישראל, אני מבקשת שאתה ומיו תשבו בסלון בבקשה.״ הוא מתרומם במהירות מהכיסא, כאילו יודע משהו שאני לא. ״קרה משהו?״ הוא מתקרב אלינו בצעדים גדולים ומהירים, ״קרה לה משהו?״ איאן מביט בעיניה, ״אני מבקשת שתשבו.״ איאן לוקח את ידי ומושך אותי לספות שבמשרדו, ״אני מצטערת לבשר לכם.. אבל הבת שלכם..״

-שלושה שבועות לפני כן-
אנני:
אנחנו הולכים כבר קרוב לעשרים קילומטר. הרגליים כואבות מהליכה מרובה ומתמשכת, הכתפיים כואבות מסחיבת הציוד הכבד, אבל אנחנו ממשיכים ללכת. השעה עכשיו 2:00 בלילה. הגענו לפה בלי לדעת מה קורה. שבוע שעבר הטיסו את כל הגדוד לביירות, במטרה לטהר את האיזור ממחבלים ומחלק מהבסיסים שלהם. אנחנו פה ביחד עם גדוד גבעתי וגולני. בני אדם הזויים. כששואלים מי הוא הישראלי המצוי, אלו הם. גם ערסים, גם קיבוצניקים וגם מושבניקים ועירונים. מכל הסוגים.

״פלוגת מסלול, הקשבה אליי!!״ אחרי שנייה משתררת דממה. ״בעוד עשר דקות בדיוק, אנחנו יוצאים לסיור באזור. ייתכן ויהיו היתקלויות, אני צריכה אתכם ערניים ומאופסים. משוחררים!״ אני מצדיעה ומתחילה להתקדם לכיוון החמ״ל המאולתר שבנינו פה. הטלפון הנייח מצלצל ואני עונה, ״אנני קאלו.״ אני מסדרת וממיינת את הדפים שעל השולחן, ״אנני, את צריכה לחזור לישראל.״ אני נושמת עמוק וחורקת את שיניי בעצבים. זו כבר הפעם האלף שהוא מתקשר בשבוע האחרון. ״אני לא יכולה לחזור. להגיד לך גם באיטלקית? או שהאנגלית שלי מספיק ברורה?״ אני מדליקה את המחשב ומחפשת את ׳וורד׳ כדי לכתוב סיכום יום. ״אל תתחצפי. מספיק הוא יצטרך להתמודד עם העובדה שאת לא בתולה, את תאלצי אותו להתמודד גם עם החוצפה שלך?״ סבא נוזף בי מעבר לטלפון, ״למי אתה מתכוון כשאתה אומר ׳הוא׳?״ אני מקלידה את הכותרת, ״אני מתכוון לארוס שלך.״ הוא אומר ואני מסוגלת לשמוע את החיוך שלו, ״אני לא יודעת.. אני מסתכלת על הידיים שלי ממש עכשיו, ואני לא רואה שום טבעת.״ אני מנתקת את הטלפון וממשיכה בעבודתי.

בארי:
אני מדליק סיגריה ויושב ביחד עם בר ותמר, בדיוק חושב על זה שלא ישבנו ככה הרבה זמן. ״למי כתבתם מכתבים?״ בר מתחיל שיחה ושואף מהסיגריה שלו, ״לאמא ואבא. לסיגל, לשרון ולנוגה.״ בר מכווץ את גבותיו בבלבול, ״מי אלו כל הבנות האלה שאמרת עכשיו?״ איזה אידיוט. אנחנו משרתים יותר מארבעה חודשים ביחד, הוא עדיין לא יודע מי אלו? ״סיגל ושרון הן האחיות הגדולות שלי, ונוגוש זאת הבת של סיגל.״ יוצאת מפיו שריקת התפעלות, ״ואת רוצה להכיר לי אחת מהן?״ אמרתי כבר שהוא אידיוט? ״סיגל נשואה ושרון לסבית, מטומטם. חוץ מזה אתה בן 19, הן עוד רגע בנות 30.״ אני מגחך ומגלגל את עיניי מהטמטום שלו. ״למי אתה כתבת?״ תמר שואלת אותי, ״לאסף, למי עוד יש לי לכתוב?״ לאנני. לאישה שבה אתה מאוהב כבר שלוש שנים שלמות ועכשיו נלחמת לצידך כמו לביאה. פוקדת על הפלוגה באומץ ועומדת על שלה. ״למי אתה?״ אני שואל את בר ושואף עוד מהסיגריה, ״לאבא ואמא שלי, ליוני.״

אנחנו מגיעים לשטח השינה אחרי שלוש שעות שבהן הלכנו וסיירנו, לא מצאנו שום חומרי נפץ או חפצים ממולכדים באזור שלנו, אנחנו עומדים כרגע ב-ח׳ ומקשיבים לסיכום היום של אנני. ״ובנוסף, חזרנו ללא נפגעים וללא פצועים.״ עולה חיוך על פניי כשאני שומע זאת. נדירים הימים שלא היו פה פצועים והרוגים. ״וכפרס, כל הפלוגה יוצאת לאפטר. מחר יהיה חם ומעונן, אז תחליטו מה אתם רוצים לעשות כבר עכשיו. בבוקר יגיעו לאסוף אותנו בשני מסוקים, אני מבקשת לשים לב ולהיות מודעים שהתוכניות יכולות להשתנות.״ תודה לאל. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים מפה לאפטר ולא ללוויה. ״משוחררים.״

אז מה אני עושה ביום חופש שלי? הלכתי לים ביחד עם תמר עומר ובר. כמובן שבישראל חייבים כל יציאה לפגוש מישהו שמכירים וככה גם נועם, רועי ואנני הצטרפו לבילוי שלנו. אבל זה היה כיף, היה מצחיק. לא היו תחושות של מפקדי פלוגה וחיילים, הייתה תחושה של חברים. אני משחק עם תמר שש-בש, אנני מקפיצה כדור ביחד עם עומר ורועי, נועם ובר מנגנים בגיטרה ושרים שירים שכולנו מכירים בעל פה. הימים האחרונים היו קשים לכולנו. כולנו איבדנו חברים ובילינו את הזמן בהלוויות של חברים ובבית חולים כשחברים נפצעו. אז אני חושב שכולנו היינו צריכים את הרענון הזה. לחימה, בית חולים, בית קברות והמקומות חוזרים על עצמם בלי סוף. אנחנו מדברים וצוחקים, מדי פעם נכנסים למים אבל לא יותר מזה. פגישה של חברים. אני מביט באנני ורואה אותה מחייכת וצוחקת בזמן שמוסרת את כדור הכדורגל חזרה לרועי ותוהה לעצמי.. איך בן אדם יכול להיות יפה כל כך?

12.6.2024
13.6.2024