טוב למות בעד ארצנו

Chapter 36🌺

בארי:
אני דופק על דלת הבית הגדול ומחכה שיפתחו לי. עובר רגע עד שאני שומע צעקה מבפנים, ״רק רגע!״ אני מחכה עוד קצת והדלת נפתחת בפניי. מתגלה לי נערה, בת 16 לכל היותר. שיערה חום וגלי, מגיע עד סוף הישבן ועיניה כחולות כמו הים. אני נשבע שבחיים לא ראיתי עיניים כאלו. ״אני יכולה לעזור לך?״ היא שואלת, ״היי, אממ.. אנני נמצאת פה?״ היא מכווצת את גבותיה בחשד, ״מי אתה?״ אני מכחכח בגרוני, ״אני ידיד שלה. אני מחפש אותה, כי היא עזבה את ישראל והיא לא עונה לטלפונים שלי.״ אני מנסה לא להלחיץ אותה יותר מדי, כי אני חושב שהנערה שעומדת מולי זו טילי. אחותה הקטנה של אנני. ״היא... אני לא יודעת איפה היא, מצטערת.״ אני מהנהן בהבנה ומנסה להציץ לתוך הבית, ״אולי אחד מההורים שלך יודע? הם פה?״ אני שואל ומקווה שתענה בחיוב, ״אבא!״ היא קוראת ואחרי כמה שניות אני שומע צעדים יורדים במדרגות ואיאן מופיע בפתח הדלת. ״מה אתה עושה פה? איך ידעת איפה אנחנו גרים?״ הוא שואל בעיניים מצומצמות, ״תעלי לחדר, טילי.״ היא מצייתת לו ונעלמת אל תוך הבית. ״אני צריך לדעת איפה אנני.״ הוא בוחן אותי בעיניו, ״למה?״ מה אני אמור להגיד לו? ״כי היא בסכנה. איפה היא?״ אני רואה על פניו שהוא יודע איפה היא. ״היא לא בסכנה. היא נמצאת איפה שהיא צריכה להיות כרגע.״ הוא מתכוון לסגור את הדלת אבל אני עוצר אותה בידי, ״היא מוחזקת על ידי מישהו שמאיים על חייה. אני בטוח שזה לא המקום שהיא צריכה להיות בו. היא צריכה להיות בישראל, לא בשום מקום אחר ולא עם אף אחד אחר.״ אני מתחיל להתעצבן. חוסר האונים וחוסר הוודאות שלי, הורגים אותי לאט. ״בבקשה, אדוני.. תעזור לי למצוא את הבת שלך, כי אם היא לא חשובה מספיק בשבילך כדי שתרצה שיהיה לה טוב, לי היא כן מספיק חשובה. ואני מוכן להרוג ולהיהרג בשבילה, אז בבקשה.. פשוט תגיד לי איפה היא נמצאת.״ אחרי שנייה גופי מוצמד למשקוף הדלת וידו אוחזת בגרוני וחונקת אותי. ״הבת שלי היא הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם, שלא תעז לפקפק בזה שוב פעם. הבנת אותי?״ אני מנסה להנהן והוא משחרר את אחיזתו. ״תיכנס פנימה.״ הוא דוחף אותי ואני נכנס. בוחן את הבית מבפנים. העיצוב חם ומזמין. מצד ימין יש גרם מדרגות שמוביל לקומה השנייה ומלפניי יש מסדרון שמוביל לסלון, למטבח ולחדר שינה. איאן פונה שמאלה ואני אחריו, יורד במדרגות למטה ונכנס למשרד שלו. מתיישב בכיסא שמאחורי השולחן וסוגר את המחשב שלו, מביט בי ומסמן לי לשבת מולו. ״אני חושב שהבת שלי הובילה אותך שולל, אתה לא מודע לשום פרט בחייה.״ הוא לא שואל. הוא מציב עובדה. ״היא לא הובילה אותי שום שולל, אתה חושב שאני סתם ידיד שלה מהצבא, אבל אני לא. אני מכיר אותה מאז שהיא הייתה בת 17.״ הבעת פניו מבולבלת, ״יכול להיות שהיא הסתירה גם סודות ממך, לא רק ממני. זאת אנני, יש לה סודות מפני כל העולם.״ הוא מטיח את ידו על השולחן בכעס, ״אל תדבר עליה כאילו אתה מכיר אותה.״ הוא מסנן מפיו. ״אבל אני מכיר אותה. אני מכיר את התכונות הרעות ואת התכונות הטובות. אני מכיר את האופי שלה וגם את היופי שמוסתר מתחת למדים הירוקים שהיא לובשת בדרך כלל. אני מכיר אותה. את כולה.״ אני ממש לא בטוח שזה טוב להתגרות באביה, אבל אני חייב להבהיר לו את הנקודה שלי. ״אני מכיר אותה יותר טוב מכל אחד אחר.״ הוא רוכן קדימה ובוחן אותי, ״ואיך אתה כל כך בטוח בזה?״ הוא שואל ברוגע אבל אני יודע שהוא רותח מזעם. ״כי אנחנו מאוהבים כבר שלוש שנים. הכרתי אותה כשהיא הייתה בת 17, עזבתי את וירג׳יניה אחרי חצי שנה.. כשהיא הגיעה לגיל 18 היא עלתה לישראל על מנת לחפש אחריי. מצאנו אחד את השנייה שוב, לפני כמעט שנה, כשהיא הפכה למפקדת שלי בצבא.״ הוא מצמצם את עיניו לכיווני, ״אם אשאל אותה אם היא מאוהבת בך, היא תענה בחיוב?״ אני מהנהן באיטיות ובביטחון. ״אתה לא צריך להיות פה. תחזור לישראל, תשכח מאנני. כי פשוט... לא תראה אותה יותר.״ הוא טועה. הוא יכול לגרש אותי, אקבל את זה. אבל הוא לא יגרש את אנני ממני. אני אמצא אותה. ״אחרי הנאום שנאמתי לך, זה כל מה שיש לך להגיד?״ הוא פותח חזרה את המחשב ומתחיל להקליד בו. ״אל תגיד לי לא לפקפק בקרבה שלך לאנני, כי אתה מוכיח את הנקודה שלי! אנני נגררה ממני באיומי אקדח בבית החולים, אחרי שלקחתי אותה לשם כי לא הרגישה טוב. אז המעט שאתה יכול לעשות זה להגיד לי איפה אני אמצא אותה, כדי להבטיח את שלומה ואת ביטחונה לצידי.״ אני מביט בעיניו, מרגיש שעוד רגע אתפוצץ מרוב זעם, והוא מביט בי באדישות. אנני מזכירה אותו במובן מסוים, גם האדישות שלה יכולה לשגע אותי. ״איאן!״ אני שומע קול נשי מתקרב לדלת והיא נפתחת. ״אליוט לא עונה לי כבר מאתמול בערב, אני דואגת.. תבדוק בבקשה מה קורה איתו.״ אישה בעלת שיער ג׳ינג׳י דהוי מחזיקה בסל כביסה מלא, מחכה שאיאן ימלא אחר הוראותיה. ״אבדוק מאוחר יותר, מיו. תצאי ותסגרי בבקשה את הדלת.״ היא מתקרבת לשולחנו ומניחה את סל הכביסה על הרצפה, ״לא. תבדוק עכשיו, ואז אני אלך.״ היא מתעקשת, ״יש לי תחושה לא טובה, איאן.״ פאק. אם יש משהו שאמא שלי הספיקה ללמד אותי ולשתול לי בתת מודע, הוא תמיד להקשיב לתחושות בטן ולהקשיב לאינסטינקטים שלי. ״מה לעזאזל?״ הוא מרים את מבטו למיו שמחווירה ברגע, ״זה כאילו האיתור באמצע האוקיינוס, אני לא מבין.״

24.7.2024
3.8.2024