טוב למות בעד ארצנו

Chapter 17🌺

אני ממצמץ כמה פעמים בבלבול. ״את רוצה שאני אעזור לך להחליף?״ אני מוודא ששמעתי נכון. עולה חיוך יפה על שפתיה והיא מהנהנת. ״בארי, המצב שלי ממש לא טוב..״ אני מתיישב לידה על הספה ומפזר את השיער שלה, ״למה?״ אני משתף פעולה. ״אבא שלי וסבא שלי רוצים שאני אתחתן.״ אני מכווץ את גבותיי בבלבול. להתחתן? היא רק בת 20, כל החיים שלה לפניה. ״למה הם רוצים שתתחתני?״ אני מנסה לברר בזמן שאני שוזר לה צמה, ״הם מנסים למצוא לי שידוך.״ עכשיו אני עוד יותר מבולבל. שידוך? בחיים שלי לא פגשתי את אביה, אבל שמעתי עליו סיפורים. היא מעריכה אותו מאוד. גם בתור אבא שלה אבל גם בתור בן אדם. ״מה זאת אומרת שידוך?״ אני שואל ומנסה להבין, ״אנני?״ אני שואל אחרי כמה שניות של שקט, ״אנני?״ אני מביט בפניה ורואה שהיא נרדמה. נרדמה בישיבה. וואו.. ידעתי שיש לה יכולות אבל עד כדי כך? חיוך עולה על פניי. אני מרים אותה על ידיי ונושא אותה למיטה. מכסה אותה ומזיז שערות מפניה.
אנני נרדמה פה בבקתה. היא אמורה לחזור חזרה כי עוד מעט מתחיל להחשיך, אבל אני לא מסוגל להעיר אותה. היא שלווה כל כך.. אני מסיט כמה שערות מפניה ומביט בה. היא נראית כמו מלאכית. מלאכית קטנה שנפלה מגן עדן. ״אנני..״ אני מלטף את פניה ומנסה להעיר אותה, ״מממ?״ היא מהמהמת, ״את נרדמת ומתחיל להחשיך, את צריכה לחזור..״ אני אומר לה בעדינות וממשיך ללטף את עורה הרך. היא מהנהנת בעיניים עצומות, אני מפסיק ללטף את פניה ומתרומם, ״למה הפסקת?״ היא תופסת את ידי ומחזירה אותה לכיוון פניה, ״את צריכה ללכת, אן.״ אני יורד על עקביי שוב וממשיך ללטף אותה, ״עוד חמש דקות אני אלך.״
אני מתיישב לצידה ומביט בפניה, נזכר ברגע שחלקנו לפני שלוש שנים. היא באמת מלאכית. המלאכית שלי. אני רוכן אליה ונושק נשיקה ארוכה למצחה.
אני קם והולך לסלון מתיישב על הספה ומנמנם עד שאני שומע צעקות מהחדר. אני קם בזריזות מהספה וממהר לחדר השינה של אנני, שם אני רואה אותה נאבקת בשמיכה ופניה מתעוותות בכאב. אני מתיישב על ידה ומנסה להעיר אותה. ״אנני.. אנני, קומי, זה רק חלום..״ אני מלטף את ראשה בעדינות ועיניה נפקחות בפתאומיות. היא מתנשמת כאילו רצה מרתון ובוהה בתקרה. ״אנני..״ היא מסיטה את מבטה לכיווני. פעם שעברה היא העיפה אותי מהדירה שלה, אני מקווה שעכשיו היא תיפתח בפניי. היא מתיישבת במיטה באיטיות ולא מנתקת את קשר העין שלנו. ״את רוצה לספר לי?״ היא מנידה בראשה. היא בולעת את רוקה ומשפילה את מבטה, אבל אני רוצה שתביט בי. שתביט בעיניי ותראה שאני פה בשבילה לכל מה שתצטרך ממני. לאט לאט היא מרימה את ידיה לכיווני ועוטפת אותי בחיבוק עדין. אני מחבק אותה אליי ונותן לה שקט לכמה דקות.

אנני:
אני מחבקת את בארי כבר כמה דקות. כמה דקות שאנחנו מחובקים בדממה. הראש שלי פועם בכאב אבל אני לא מתייחסת. אני בתוך הרגע הזה עם בארי. עם בארי. למה הוא פה? מה הוא עושה פה? הוא העיר אותי. הוא העיר אותי מסיוט. ראה אותי נלחמת בשד שלי. אני מנתקת את החיבוק, רצה לשירותים ומקיאה. אחרי כמה שניות אני מרגישה את שערי נאסף מאחורה ואת בארי מלטף לי את הגב בעידוד. ״לך מפה, בארי. אתה לא צריך להיות פה!״ אני ממשיכה להקיא לתוך השירותים.
אחרי כמה דקות אני יורקת שוב לתוך השירותים ומנסה להעביר את הטעם החמוץ והמגעיל. ״סיימת?״ בארי שואל בעדינות ואני מהנהנת. ״אתה צריך ללכת מפה.״ אני אומרת לו בזמן שאני קמה ומתחילה לצחצח שיניים. ״אני לא הולך מפה עד הבוקר, אנני. עד שאראה ואהיה בטוח שאת מרגישה יותר טוב ושאת בסדר.״ אני חושקת את לסתי בעצבים. מי הוא, שיגיד לי שאני לא בסדר? ״אם אתה לא יוצא עכשיו מהדירה שלי אני מזמינה משטרה.״ הוא מתלבט עם עצמו מה לעשות במשך כמה שניות ולבסוף מסתובב ויוצא מהשירותים ומחדר השינה. אחרי כמה שניות אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת ואני יודעת שהוא הלך. אני חוזרת למיטה, נשכבת ומכסה את עצמי, עוצמת את עיניי וחוזרת לישון.

״כולם על הרגליים, לקום!!״ אני צועקת על כל חיילי הפלוגה שחושבים שהם יכולים לשבת. ״פלוגת מסלול להסתדר ב-ח׳ סטרילית עכשיו!״ עוברות כמה שניות עד שכל החיילים נמצאים ב-ח׳. ״הקשבה אליי!״ אני מחכה שתי שניות עד שיש שקט מוחלט ורק אז מתחילה לדבר, ״פלוגת מסלול סיימתם טירונות של ארבעה חודשים! מגיעה לכם טפיחה על השכם. עברתם מסעות ואתגרים וקשיים והתמודדתם איתם מעולה. אבל זו רק ההתחלה, כי בקרקל אנחנו מכוונים גבוה! התחלנו אימונים במאה קמ״ש ובגלל זה אנחנו נעלה למאתיים! היום אנחנו נתמקם בבסיס החדש, נחתום על נשק ועל ציוד, אחר כך יש לכם עשרים דקות בדיוק לאכול ארוחת צהריים לפני שאנחנו מתחילים את שגרת היום שלנו. את שגרת היום המ״כיות יספרו לכם בהמשך, האם הייתי ברורה?!״
״כן, המפקדת!״ אני מהנהנת בשביעות רצון, ״אחרי הטירונות כבר לא צריך לשמור מרחק של חייל ומפקדת, לכן מי שצריך משהו, מוזמן למשרד שלי, הדלת תהיה פתוחה.״ אני מחכה עוד כמה שניות בשקט, ״משוחררים!״ אני מצדיעה ומשחררת אותם.

בהמשך היום אני מקבלת טלפון מאבא. ״הלו?״ הוא מכחכח בגרונו, ״רציתי שתשמעי את זה ממני לפני שסבא יתקשר אלייך.״ אני נדרכת במקומי ומחכה שימשיך, ״מצאנו לך שידוך.״

5.6.2024
6.6.2024