טוב למות בעד ארצנו

Chapter 3🌺

אני נעמדת מול אמא ואבא שיושבים על הספה. אני נושמת עמוק ומחליטה להגיד להם את זה כמו שמורידים פלסטר. ״מה קורה, אנני?״ כמובן שאמא מבינה ישר, ״אני מתגייסת לצבא הישראלי.״ זהו, אמרתי את זה. אני מרימה את מבטי לראות את הבעות ההלם על פניהם, ״מי ההשראה שלך להרפתקה הזאת?״ אמא שואלת, ״למדנו על השואה היום בבית הספר, בדקתי על ישראל באינטרנט ואני רוצה להתגייס.״ אני מחרטטת. אני הולכת לשם כדי למצוא את בארי, אחרי שהוא עזב הייתה לי תחושת ריקנות ובדידות קשה. אמא ואבא כמובן לא יודעים עליו ולכן לא ידעו מה קרה כשהייתי עצובה במשך שבועות על עזיבתו, הם היו כל כך מודאגים ששקלו לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי. אבל עברה חצי שנה מאז שעזב לישראל ואני לא יודעת מה קורה איתו. ״את לא מתגייסת.״ אבא קובע, ״אני כן. זה מה שאני רוצה לעשות ואני כבר בת 18, אני לא באחריותכם.״ אבא קם מהספה בעצבים, ״חגגת אתמול!״ הוא צועק, ״אם את מתגייסת, ואת מתכוונת לנסוע לישראל, כף רגלנו לא תדרוך שם. את תתחרטי ותחזרי הביתה.״
אני שוכבת במיטה וחושבת שוב על השיחה הזו. הוא באמת התכוון למה שאמר, כף רגלו באמת לא דרכה בישראל מאז שהגעתי הנה. אבא הוא אדם ערכי, אם אמר שלא יגיע לפה, הוא לא יגיע. לעזאזל. אלונה נכנסת לחדר, שיערה עטוף במגבת שלה והיא לבושה בפיג׳מה, ״חשבתי שהלכת לישון.״ היא אומרת ומתיישבת על המיטה שלה, ״אבא שלי התקשר.״ היא מלקקת את שפתיה, ״מה הוא רצה?״ אלונה יודעת שאבא נוקשה ועקשן, ״שאחזור לארצות הברית.״ היא מכווצת את עיניה, ״ואת עושה את זה?״ היא שואלת ואני שומעת בקולה חשש. אני מסתובבת להביט בה, ״לא, מה פתאום?!״ אני מביטה נושפת בהקלה, ״אני צריכה לבדוק איך אצליח לעשות עלייה, למרות שאני לא יהודייה.״ אני אומרת בקול את ההתלבטות שלי, ״תתגיירי.״ היא אומרת כאילו זה כל כך פשוט, אני מגחכת בזלזול, ״אבא שלי בחיים לא יסכים לזה, וגם אם כן, מתי יש לי זמן ללמוד עכשיו?״ אלונה נשכבת על המיטה, ״צודקת, אבל אבא שלך גם לא הסכים לך להתגייס ותראי אותך.״ יש בזה משהו.. ״טוב.. אני גמורה.״ אני נשכבת חזרה ומסתובבת עם פניי לקיר, ״לילה טוב.״ אני לא מחזירה לאלונה, עוצמת את עיניי והולכת לישון.

אני שוכבת עירומה במיטה של הגבר הזר שעדיין לא אמר לי את שמו. עיניי מכוסות בבד ואני רועדת מקור. אני מחכה לאמא ואבא שיקחו אותי מפה, הם בטח יגיעו עוד מעט. ״אנני.. אני רוצה לשחק איתך עוד פעם.״ אני לא עונה לו. המשחק שלו מקודם לא היה לי נעים, לא ראיתי מה עשה אבל זה הכאיב לי כל כך..
אני פוקחת את עיניי ונושמת עמוק, מרגיעה את הדופק שלי. לא אשכח את התקופה הזאת בחיים. זה היה בסך הכל שבוע ימים שהייתי שם, אבל הרגיש כמו שנים. כל הזמן הזה שהייתי שם הייתי עם כיסוי עיניים, הוא לא נתן לי לראות אותו. רגע לפני שאבא הגיע לשם הצלחתי לראות אותו, את העיניים שלו, לא אשכח אותן. את הרוע בעיניו. מאותו השבוע אני לא מצליחה לישון לילה שלם, הוא כל הזמן שם. כשאני עוצמת את עיניי, כשאני ישנה, הוא לא נותן לי לילה אחד לעצמי. בן זונה. אני לוקחת את הטלפון שלי, בודקת מה השעה. 4:56. אני אתחיל לקום ולהתארגן עוד כמה דקות.

בארי:
אני יושב על הספסל ומעשן, חושב איך הגעתי למצב הזה. מישהו מתיישב על ידי ואני לא מסיט את מבטי מהאוויר. ״תביא לי גם.״ זאת אנני. אני מסיט את מבטי אליה ומכווץ את גבותיי, ״ממתי את מעשנת?״ היא נושמת עמוק, ״ממזמן, תביא לי גם.״ אני מעביר אליה את הסיגריה והיא שואפת את הניקוטין לראותיה, אחרי כמה שניות נושפת את העשן החוצה, ״מה קרה?״ היא מכווצת את גבותיה בבלבול, ״מה קרה?״ היא מחזירה אליי את שאלתי, ״לא יודע. את ערה מוקדם.״ אני מחזיר לה, ״אה.. אנחנו אמורות להעיר אתכם עוד מעט.״ אני מסתכל על השעון שענוד על ידי. ״רק 5:45 עכשיו..״ אני אומר לה והיא מהנהנת, ״השכמה ב-6:00.״ היא שואפת עוד עשן ונושפת. אבל יש שם משהו אחר. ההשכמה זו לא הסיבה היחידה שהיא קמה מוקדם. ״למה אתה ער מוקדם?״ היא שואלת ואני מושך בכתפיי, אין לי תשובה לתת לה. ״פשוט התעוררתי.״ היא מהנהנת בחוסר אמון, ״אהא.״ היא צוחקת ונותנת לי את הסיגריה, ״מה עשית בשנים שלא ראיתי אותך?״ אני שואל אותה ומקווה שתיתן לי קצת להתחבר אליה שוב. ״סיימתי את הלימודים והגעתי לארץ לחפש אותך. החלטתי להתגייס כדי שיתנו לי להישאר פה ללא הגבלת זמן, מפה לשם הפכתי למפקדת פלוגה.״ אני מופתע ממה שהיא אומרת אבל היא לא נותנת לי להגיב, ״ואתה? מה אתה עשית? למה רק עכשיו הגעת לטירונות אם עזבת לפני שלוש שנים בשביל להתגייס?״ אני מתכוון לענות לה אבל הסמ"פ מגיעה בריצה אלינו, ״קיבלנו קריאה, אני צריכה שתגיעי איתי לחמ״ל.״ אנני מהנהנת וקמה מהספסל, ״אנחנו נמשיך את השיחה הזאת.״ היא מבהירה לי ורצה ביחד עם הסמ"פ. אני מסיים את הסיגריה כשהמ"גד נכנס בהליכה מהירה לבסיס. אני מבין שזה לא יהיה טוב. אני הולך אחריו ורואה שהוא נכנס לחמ״ל. אני נצמד לקיר ומנסה לשמוע מה קורה בפנים, אבל לא מצליח לשמוע כלום. לעזאזל. אנני יוצאת בריצה מהחדר למגורים של המפקדות. אני רץ אחריה ומתגנב אחריה לחדר שלה, רואה אותה אוספת את שיערה לקוקו גבוה ומתוח. שיערה ארוך כל כך, שאפילו כששיערה אסוף גבוה הוא עדיין מגיע עד לישבנה.

10.4.2024
11.4.2024