טוב למות בעד ארצנו

Chapter 27🌺

אני עולה בחזרה לדירה, פותחת את הדלת ופוגשת את אבא. ״איך היה?״ אני סוגרת את את הדלת וזורקת את תיק הצד שלי על הרצפה, ״היה.. נוראי.״ אני נשכבת על הספה ונאנחת. חושבת איך אני אמורה לספר לבארי. ״למה?״ אני מהדקת את שפתיי ומתרוממת לישיבה, ״אני צריכה לזוז.״ אני קמה מהספה, לוקחת את התיק שלי ויורדת חזרה לאוטו. אבא מגיע אחריי, לא מבין את הסיטואציה. ״פאפא, תעלה בחזרה.״ אני נכנסת לאוטו אבל אבא לא עוזב ונכנס אחריי. ״לאן את נוסעת?״ הוא חוגר חגורה, ״לאנשהו, תצא מהאוטו.״ אני מתעצבנת, ״אנני, תדברי איתי.״
״פשוט תצא מהאוטו!״ אני צועקת עליו ודמעות עולות בעיניי, ״תצא מהאוטו, פאפא.״ אני מבקשת שוב אבל הוא לא עוזב. ״למה היה נוראי?״ אבא שואל שוב, ״זה לא משנה עכשיו, פאפא. צא מהאוטו.״ אבא לא יודע על בארי. ואין לי שום כוונה לגלות לו ולספר לו שלבי בידיו של חייל שלי. ״תסעי, אני אבוא איתך.״ באותו רגע אני לוחצת על דוושת הגז ונוסעת במהירות לדירה של בארי.

אני מתקשרת אליו בפעם החמישית והוא עדיין לא עונה לי. ״פאק.״ אני דופקת שוב על הדלת אבל היא נעולה, אף אחד לא פותח לי ואני שוקלת ברצינות אם לפרוץ אותה ולהיכנס. אולי הוא לא פה? לא. הוא חייב להיות פה. איפה הוא יהיה אם לא פה? ולכן אני ממשיכה לדפוק על הדלת ולהתקשר אליו בלי הפסקה. ״בארי, תפתח.״ אני מצמידה את מצחי לדלת ביאוש ואז היא נפתחת, אבל במקום לראות את בארי אני רואה את אסף. ״בארי פה?״ אני מנסה להביט מאחוריו אבל הדירה חשוכה ו.. ריקה. ״לא, הוא לא פה.״ אסף עונה לי, ״אתה יודע איפה הוא?״ הוא מניד בראשו וסוגר את הדלת בפניי, מה שמאשר את החשד שלי. בארי בפנים. לפני שאסף מספיק לנעול את הדלת בחזרה אני פותחת את הדלת בתנופה ומוצאת את בארי יושב על הספה. ״למה אתה מתנהג ככה?!״ אני צועקת עליו ואז מרגישה יד על כתפי, לוחצת בעדינות. אני מסתובבת ואבא נמצא מאחוריי, מתבונן בסיטואציה אבל לא מבין מילה. ״אני אמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך עד שבוע הבא. תצאי מהדירה, אנני.״
״בארי-״ הוא קטוע אותי, ״צאי מהדירה.״ אני נושכת את שפתיי ואני מרגישה דמעות דוקרות את עיניי, ״תן לי להסביר לך, בבקשה.״ אני מנסה שוב, ״הייתה לך הזדמנות להסביר לי, בחרת שלא. תלכי מפה, אנני.״ הוא אומר בתקיפות, ״בארי..״ אני משפילה את מבטי ודמעה אחת זולגת על לחיי. אני מסתובבת ויוצאת מהדירה, אבא יוצא אחריי. ״פרגיירה..״ אני לא מחכה לו וממהרת לרדת במדרגות עד האוטו. ״מה קרה שם?״ אני מנגבת את הדמעה ואת השביל הרטוב שהשאירה אחריה, מתניעה את האוטו, יוצאת מהחניה ונוסעת לדירה של נועם ורועי. הם גרים ביחד בדירה קטנה שנמצאת בקיבוץ במרכז.
אחרי רבע שעה אני כבר מגיעה ודופקת בדלת. נועם פותח לי ומחייך חיוך קטן, ״היי..״ מבטו עובר לנקודה מאחוריי, ״מי אתה?״ אני מביטה לאחור ורואה שאבא הצטרף, ״זה אבא שלי, הוא לא יודע עברית.״ הבעת פניו של נועם מופתעת אבל אחרי רגע הוא מעלים את ההפתעה מפניו ומחייך חיוך שחושף את שיניו הלבנות. הוא מציג את עצמו באנגלית ומזמין אותנו להיכנס. ״לא ידעתי שאבא שלך הגיע לפה.״ נועם לוחש באוזני. ״הוא הגיע בגלל אלונה.״ אני עונה לו והוא מכווץ את גבותיו בבלבול, ״התקשרתי אליו ובכיתי לו בטלפון שאני רוצה שהוא יבוא לארץ.״ הוא מהנהן בהבנה, ״אפשר להציע לך משהו לשתות?״ נועם שואל את אבא בחיוך, ״מים. תודה.״ נועם מוזג לו מים ומגיש לאבא את הכוס. ״אתה רוצה לקפוץ לחדר אוכל?״ אני שומעת את רועי נכנס ונעצר כשהוא רואה אותי ואת אבא. ״היי, לא ציפיתי לראות אותך היום.״ הוא מחייך ומחבק אותי. ״אנחנו נשמח ללכת לחדר אוכל.״ אני עונה לשאלתו הקודמת. ״בואו.״ אני לוקחת את התיק שלי ואנחנו יוצאים מהדירה שלהם לכיוון החדר אוכל של הקיבוץ. אני מציגה לרועי את אבא שלי ומתפתחת ביניהם שיחה לא מעניינת.

§§§

עברו שבועיים מאז שאלונה נפלה. שבועיים שלמים שאני קבורה בגעגועים אליה וחושבת רק עליה. שבועיים. בשבוע שעבר חזרתי ללבנון, וממשיכים כרגיל. כאילו כלום. כרגע אין לי סמ״פ אבל אני אסתדר גם בלי מישהו שיחליף את אלונה. כי רק אלונה יכלה לעשות את העבודה הזו בצורה הטובה ביותר מבחינתי. המפגשים עם שון הפכו לקבועים והוא מתקשר אליי כל יום, בודק לשלומי ואיך עבר לי היום, מה עשיתי. ובכנות.. הוא חמוד. מתנהג כאילו הוא אוהב אותי, אבל אני לא קונה את ההצגה הזו.. משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא כי לאנשי מאפיה ואנשים שעוסקים בתחום, פשוט אין לב. הם צריכים לכבות את הרגשות שלהם כדי לא להיפגע בעצמם. והסיבה השנייה.. טוב. הסיבה השנייה היא בעיה רצינית. בעיה שאני לא חושבת שיהיה לה פיתרון לעולם. בארי איתן הוא הסיבה השנייה שאני לא יכולה לחשוב בכלל על חתונה עם שון, משום שהמחשבות שלי ישר גולשות לבארי. לבארי ואלונה. בארי לא דיבר איתי מאז התקרית שקרתה במסעדה, וניסיתי. ניסיתי למשוך את תשומת ליבו, לדבר איתו, להשיג איזשהי אינטרקציה בינינו אבל לא קיבלתי שום דבר מכל אלה. לא את תשומת הלב שלו, לא שיחה איתו ולא אינטרקציה. אז עזבתי את זה לבינתיים. לא אתחנן לגבר שייתן לי תשומת לב, במיוחד כשהוא החייל שלי ואני המפקדת שלו. רעש פיצוץ נשמע מחוץ לאוהל ואני קמה במהירות לבדוק. יוצאת ורואה את כל החיילים מתרוצצים ורצים מצד לצד, מבינה שקרה עוד משהו. ממש עכשיו, ברגעים אלו. ואז אני מרגישה צריבה חזקה בצוואר שלי. אני נופלת על הקרקע ולא מבינה מה קרה. אני לא מצליחה לנשום. ״אנני!!״ וחושך. חושך מוחלט. האם זה חלום? אני לא יודעת. ואז אני רואה אור לבן מעומעם. ״אנני!!״

21.6.2024
22.6.2024