טוב למות בעד ארצנו

Chapter 12🌺

אנני:
מה עשיתי? אוי ואבוי, מה לעזאזל עשיתי? אני נכנסת לחדר שלי ושל אלונה ומתיישבת על המיטה שלי, קוברת את פניי בידיי ממבוכה, מתסכול ומאכזבה עצמית. אני נושמת עמוק. תתאפסי על עצמך. צלצול הטלפון שלי קוטע את מחשבותיי. ״הלו?״ אני עונה לאבא, ״פרגיירה, מה שלומך?״ אני נשכבת על המיטה ונושמת עמוק, ״למה אתה שואל?״ אני שואלת באדישות למרות שבתוכי אני כועסת עליו כל כך. ״כי אני רוצה לדעת מה שלומך, לא דיברנו הרבה זמן.״ אני שומעת אותו נאנח מעבר לטלפון אחרי שאני לא עונה לו. ״את רוצה להתנהג כמו ילדה
קטנה?״ אני מגחכת בזלזול, ״אני לא מתנהגת כמו ילדה קטנה. סבא בישר לי שאני אמורה להתחתן, אני לא רוצה את זה.״ אני מסבירה את עצמי למרות שאני לא חייבת לי שום הסברים. ״אני יודע שאת לא רוצה את זה, ואני מבין אותך. אבל, אלו חלק מהחובות שלך בתור הבת שלי-״ אני קוטעת אותו, ״תחסוך ממני את כל הזיוני שכל שלך. יכולת לעצור את זה אם היית רוצה ושנינו יודעים את זה.״ אני מנתקת את השיחה וזורקת את הטלפון על המיטה. תופסת את שערותיי ומושכת בתסכול. איך אני יוצאת מזה? כשהייתי בת 17, אמא הושיבה אותי לשיחה והבטיחה לי. הבטיחה לי שזה לא יקרה לי. אז מה קרה? היא שינתה את דעתה? אני לא יודעת מה לעשות. הטלפון מצלצל שוב ושוב ואני מתעלמת. אני יוצאת מהחדר למשרד שלי, משאירה את הטלפון המצלצל בלי סוף בחדר. מתיישבת מאחורי השולחן ומתחילה לסדר את הדפים שעל השולחן בקלסר.
אחרי כמה שעות הדלת נפתחת ואני מרימה את עיניי לבדוק מי זה. ״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת את סבא. לא רוצה ולא מעוניינת לראות אותו ולשמוע מה יש לו להגיד. ״למה את לא עונה לטלפון שלך?״ אני חותמת על הדף ועוברת לדף אחר, ״שכחתי אותו בחדר.״ אני מתרצת ומקווה שילך. רגע.. ״איך ידעת שאני כאן?״ הוא מתיישב בכיסא מולו ומתרווח, ״אני כל הזמן יודע איפה את, את הנכדה שלי.״ אני מתאפקת לא לגלגל את עיניי מולו, ״והסחורה שלך.״ אני ממלמלת ומקווה שפשוט יצא מפה. ״אתה צריך עוד משהו? כי אני עסוקה.״ אני מרימה את עיניי אליו ומחכה לתשובתו. ״לא.״ אני מצמצמת את עיניי לכיוונו כשהוא מוציא את הטלפון ומתחיל להתעסק בו, ״אז למה אתה עדיין פה?״ הוא מתעלם ממני וממשיך להקליד משהו בטלפון. אני ממשיכה בעיסוקיי כשאני מבינה שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.

בפעם הבאה שאני מסתכלת על השעון השעה כבר 1:00 בלילה. אני מתחילה לארגן את הדברים שלי ואת הקלסרים בערימה ומחזירה את הכל למקום. ״אתה מתכוון גם לישון פה?״ אני שואלת את סבא בעוקצנות, ״לא, אני אלך. אני אבוא לפה גם מחר, אן. אני אדבר איתך.״ הוא מסתובב לכיוון הדלת ורגע לפני שהוא יוצא הוא מסובב את פניו חזרה אליי, ״לילה טוב, פרגיירה.״ אני לא עונה והוא יוצא מהמשרד. לעזאזל, אני חייבת למצוא פיתרון לדבר הזה.

בארי:
אנני יוצאת מהמשרד שלה אחרי גבר מבוגר. מה לעזאזל? ״אנני!״ שניהם פונים לקריאתי ואנני מחווירה. ״אל תקרא לי ככה.״ היא מושכת בידי לכיוון השני ועושה רושם שהיא מנסה להתחמק מהגבר המבוגר. ״מה קרה?״ אני שואל באי הבנה, ״כלום. למה קראת לי?״ היא מביטה מעלה לעיניי, ״רציתי לדבר איתך על מקודם.״ היא מכווצת את גבותיה כאילו מנסה למצוא היגיון בדבריי. ״למה אתה ער? השעה אחת בלילה!״ היא צועקת בלחישה. ״לא יודע, לא שמתי לב לשעה ואני לא עייף.״ היא מטיחה את ידה במצחה ונאנחת, ״טוב, בארי. אני הולכת לישון עכשיו, אז נדבר מחר.״ היא מתחילה לצעוד בצעדים עייפים וכעוסים לכיוון החדר שלה. ״לילה טוב, אנני.״ היא נעצרת במקומה בפתאומיות, ״לילה טוב, בארי.״ היא מחזירה בלחישה אחרי כמה שניות. אני נושך את שפתי התחתונה בהתלבטות. מה נעשה עכשיו?

אני מתעורר מצלצול הטלפון שלי. אני מסתכל על צג הטלפון ושמו של אסף רשום על המסך. אני בודק את השעה. 4:00 בבוקר. לעזאזל. אני עונה ומצמיד את הטלפון לאוזן, ״למה אתה מתקשר בשעה הזו?״ אני שואל לטלפון, ״אני צריך את העזרה שלך.״ אני מכווץ את גבותיי ומתרומם על מרפקיי. ״במה?״ אני שואל, ״אני צריך שתעזור לי לרדת מהגג.״ אני קופץ מהמיטה בבהלה, ״מה אתה עושה על הגג,
אסף?״ אני מצמיד את הכתף לאוזן שלי, מחזיק את הטלפון ביניהן. ״אה, סתם.. הייתה איזו בעיה בדוד.״ הוא בולע את המילים שיוצאות לו מהפה, מה שאומר... הוא השתכר עוד פעם. ״תשכב על הגב ואל תזוז, אני מגיע.״ לא יהיו אוטובוסים בשעות כאלה. איך אני יכול להגיע לשם עכשיו? אנני. אני רץ לחדר שלה ופותח את הדלת בתנופה. אנני זזה ופניה מתעוותות בכאב. הסיוטים שלה חוזרים על עצמם? ״אנני..״ אני מתקרב לצידה ומנסה להעיר אותה מבלי לגעת בה. ״אנני!״ אני לוחש בתקיפות. היא פוקחת את עיניה בבהלה ושולחת אגרוף לאפי. אני הולך אחורה ומחזיק את אפי בכאב. ״מה לעזאזל אתה עושה?״ היא קמה ומדליקה את האור, ״אני אסביר מאוחר יותר אבל אני צריך שתבואי איתי.״ היא מכווצת את גבותיה בבלבול,
״לאן?״
״אני צריך את הרכב שלך בשביל לנסוע לדירה של אח שלי. זה מקרה חירום, אנני.״ הבעת פניה מזכירות לי שהיא לא מבינה כלום. וכמו שאני מכיר את אנני, היא לא תזוז מפה עד שהיא תבין. ״אח שלי השתכר ועלה על הגג. הוא התקשר אליי כדי להגיד לי לבוא לעזור לו לרדת, אנני, בבקשה ממך.״ לוקחת לה שנייה אחת לעכל ולהבין את הסיטואציה. ״מה הכתובת?״ היא נועלת נעליים במהירות בזמן שאני אומר לה מה הכתובת. ״תישאר פה, אתה בריתוק. אני אסע.״

15.5.2024
19.5.2024