טוב למות בעד ארצנו

Chapter 28🌺

האור הלבן גדל וגדל, ולאט לאט הופך את שאר השטח השחור ללבן בוהק. ״אנני, קומי! אני לא יכול לאבד גם אותך.״ אני שומעת במעומעם אבל לא מבינה מי מדבר.

מיו:
״מיו קאלו, שלום, אני נציגה מצבא ההגנה לישראל, אני צריכה להיכנס לדבר איתך.״ היא עוברת דרכי ונכנסת לבית. ״את פה לבד?״ היא שואלת ובוחנת את הבית, כנראה מחפשת אחר איאן. ״איאן במשרד שלו למטה.״ היא מהנהנת, ״תוכלי לשבת ואני אקרא לו.״ אני לא בטוחה אם היא שואלת או אומרת. אני לא מבינה כלום. ״אני אבוא איתך.״ היא מהנהנת בהסכמה, ״תובילי.״ היא מסמנת לי בידה ואני מובילה אותה למטה, ״איאן?״ אני קוראת לו, ״כן?״ אני פותחת את דלת המשרד שלו, ״אתה יכול לבוא רגע?״ אני שואלת אותו. הוא מרים את מבטו אליי ומוריד את משקפיו, ״קרה משהו?״ אני מושכת בכתפיי, לא יודעת מה להגיד לו. אני מרגישה יד עדינה על כתפי, אני מסתובבת ופוגשת את האישה הזרה שלובשת מדי חקי, ״איאן, אני נציגה של צבא ההגנה לישראל, אני מבקשת שאתה ומיו תשבו בסלון בבקשה.״ הוא מתרומם במהירות מהכיסא, כאילו יודע משהו שאני לא. ״קרה משהו?״ הוא מתקרב אלינו בצעדים גדולים ומהירים, ״קרה לה משהו?״ איאן מביט בעיניה, ״אני מבקשת שתשבו.״ איאן לוקח את ידי ומושך אותי לספות שבמשרדו, ״אני מצטערת לבשר לכם.. אבל הבת שלכם נפצעה אנוש בקרב בלבנון.״ עיניי חשכו. ״ב-באיזה מצב היא?״ היא מכחכחת בגרונה, ״כרגע היא מורדמת ומונשמת.״

איאן:
אני מרגיש תזוזה בכתף שלי. אני מסתובב לראות את אנני כשדמעות זולגות על לחייה בקצב בלתי פוסק. אבל היא בוכה בשקט. ״היי. את בסדר? מה קרה?״ אני מרים אותה על ידיי ומחבק אותה לחזי, ״מה קרה, פרגיירה?״ דמעותיה ממשיכות לזלוג בשקט. מאז שהיא חזרה היא כבר לא בוכה ברעש. ״היי.. היי, פרגיירה, ששש..״ אני מתיישב איתה על הספה ומושיב אותה על ברכיי, פניה לכיווני. אני מוחה את הדמעות שלה בדאגה, ״היה לי..״ היא ממלמלת עוד מילה שאני לא מבין. ״מה היה לך?״ אני מנסה לשאול אותה, ״הוא.. הוא בא לשחק איתי עוד פעם.״ אני מקרב אותה שוב לחזי ומחבק אותה עוד קצת, מרגיש שהחיבוק בחיים לא יוכל להיות ארוך מספיק בשביל שנינו. ״הוא בא עוד פעם בחלום?״ אני שואל בעדינות ומלטף את שיערה. היא מהנהנת לצווארי, ״אוי, אנני.. זה בסדר, מותק.״ היא נחנקת מיבבה ואני מתחיל לנענע אותה קדימה ואחורה, מנסה להרגיע אותה. ״ששש.. היי, היי.. הכל בסדר, את פה, נכון?״ אני מחזק את אחיזתי בה, ״את פה. אני מחזיק אותך.. אני איתך, אני לא עוזב.״ היא מושכת באפה, ״הוא בא עוד פעם לקחת אותי, אני ראיתי אותו.״ אני בולע את רוקי בתחושת אשמה. לא הצלחתי לשמור עליה. על הבת שלי. על התינוקת הקטנה שלי.. ״אני יודע שזה נראה אמיתי, אבל זה לא. הוא כבר לא אמיתי. הנה, תראי, את פה איתי, אוקיי, אן?״ אני חוזר לנענע אותה קדימה ואחורה, ״את פה איתי.״ היא קמה מהחיבוק ונראית מותשת ומפוחדת. אני רוצה להעלים לה את התחושה הזו. ״הוא לא הולך לפגוע בך שוב. שום דבר לא יפגע בך, לא אתן לשום דבר לפגוע בך.״
היא נפגעה. היא נפצעה. היא מורדמת ומונשמת. הבת שלי לא יכולה לנשום בעזרת עצמה. ״יש טיסה לישראל שמחכה לכם. לכל המשפחה.״ נציגת הצבא מציעה לנו לטוס. האם זו הפעם האחרונה שנראה אותה? אני מסתכל על מיו שתופסת בראשה ולא מבינה מה קרה. ״זה בטוח בישראל עכשיו?״ אני שואל אותה. הייתי שם שבוע שעבר. לא קרה שום דבר בישראל, החיים שם ממשיכים כרגיל, אבל בחיים לא הייתי מסכן את מיו והתאומים. ״אני לא מוסמכת לתת לך את המידע הזה.״ אני בולע את רוקי בכבדות. אני נוסע בוודאות. התאומים בשום אופן לא מגיעים. אבל אני דואג למיו שתישאר פה לבד.. ״את אמורה להישאר?״ אני שואל את הנציגה והיא מהנהנת. ״אני אלווה אתכם במשך הזמן שאנני תהיה בסכנה.״ אני מהנהן, ״מיו.״ היא מרימה את עיניה מלאות הדמעות אליי, ״אני אטוס לישראל. תישארי פה עם התאומים.״
״תקשיב לי ותקשיב טוב.״ מיו קמה מהספה ומתקרבת אליי, מתבוננת בעיניי במבט חודר, ״אם קורה לה משהו ואני לא אספיק להיפרד ממנה, אני נשבעת לך, אני לא יודעת מה אני אעשה.״ אני מושך אותה אליי לחיבוק והיא מתפרקת בזרועותיי, ״לך, תעזור לבת שלי לצאת מזה, איאן. תחזיר לי את הבת שלי.״ זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.

בארי:
אני מחכה בסתר שיקראו בשמה של אנני. נועם ורועי יושבים על הספסלים בחדר ההמתנה בבית החולים, אני עומד מאחורי הקיר עם קפוצ׳ון שחור על ראשי ומנסה שהם לא יראו אותי. אני לא אמור להיות פה, היא המפקדת שלי, אבל היא כל כך הרבה יותר מזה. היא האישה שלי. והיא בסכנת חיים עכשיו בגלל שירו בצוואר שלה. ואני לא יכול להיות לצידה בגלוי. כי היא מאורסת לאחר. הייתי צריך לתת לה לדבר איתי ולהסביר לי את הצד שלה בסיפור. ״אנני קאלו.״ אני מרים את ראשי בחדות כשאני שומע את שמה. רועי ונועם קמים לרופאה, ״המטופלת עוד לא יצאה מסכנת חיים, היא נפצעה אנוש. כרגע היא מורדמת ומונשמת. מה הקרבה שלכם אליה?״ הרופאה שואלת אותם, ״אנחנו חברים שלה.״ היא מהנהנת, ״אז אני מצטערת, רק למשפחה מותר כרגע להיכנס אליה.״ הם מהנהנים וחוזרים לשבת איפה שישבו, מתחילים לדבר ביניהם. אני ממהר אל הרופאה, ״סליחה, באיזה חדר אנני קאלו?״ היא מרימה את ראשה אליי, ״מה הקרבה שלך אליה?״
״אני הארוס שלה.״ היא מהנהנת ומסמנת לי בראשה, ״בוא איתי בבקשה.״ היא מכניסה אותי למסדרון של בית החולים ואחרי כמה פניות אנחנו מגיעים לחדר שלה. ״אל תיבהל כשתראה את המכונות שמחוברות אליה.״ היא אומרת לפני שהיא פותחת את הדלת ואני רואה אותה. ״את יודעת אם היא שומעת אותנו?״ היא מנידה בראשה ויוצאת מהחדר, משאירה אותנו לבד. ״אוי, אנני..״ אני מתקרב אליה ומצמיד נשיקה למצחה.

22.6.2024
25.6.2024