טוב למות בעד ארצנו

Prologue🌺

אנני:
אני חוזרת הביתה וישר עולה למעלה. זורקת את תיק הגב שלי על הרצפה ליד הדלת ונשכבת על המיטה. מרימה את המכנס הארוך ובודקת שוב את הקעקוע הגדול שעשיתי על רגלי לפני שעתיים. לא סיפרתי לאף אחד על הקעקוע הזה, אבל אני מרגישה שהייתי צריכה לעשות אותו לפני שנים. אני מרימה את החלון ויוצאת החוצה. בזהירות יורדת למטה והולכת למקום המפגש שלנו. עוברת את העצים עד שאני מגיעה לבקתה הקטנה שם אני יודעת שהוא מחכה לי. ״בארי?״ אני קוראת לו ונכנסת פנימה. ״אן?״ הוא קורא לי חזרה בשם החיבה שלי. הוא לבוש כרגיל, ג׳ינס ארוך ורחב, טי-שירט שחורה וסווטשירט רגיל. הוא מחייך אליי, מתקרב ומנשק את שפתיי. ״התגעגעתי אלייך.״ אני מחייכת אליו ומנשקת שוב את שפתיו, ״גם אני אליך.״

§§§

״היי, בוקר טוב.״ אמא אומרת בזמן שמתרוצצת במטבח ומכינה סנדוויצ׳ים לתאומים. ״בוקר.״ היא מסתובבת אליי בחדות, ״הכל בסדר?״ שואלת, כנראה הבינה מטון הדיבור שלי שמשהו לא כשורה. אני מעלה חיוך על פניי ומהנהנת, ממהרת לקחת את הכריך שלי ולצאת מהבית. הולכת לבקתה שביער ליד הבית, להביא לבארי את הכריך. ״חיכיתי לך.״ הוא יושב על המיטה הרעועה שבקצה הביתן הקטן, ״קרה משהו?״ אני שואלת ומושיטה לו את הסנדוויץ׳ שלי. ״קיבלתי הודעה מאבא שלי שאני צריך לחזור לישראל.״ הוא אומר וגורם לי לכווץ את גבותיי בבלבול. ״למה?״ הוא קם מהמיטה ויוצא מהבקתה. עכשיו כשהוא באור אני יכולה לראות שהוא מתוסכל מאוד מההודעה. ״מגייסים אותי לצבא בעוד חודש וחצי.״ הוא אומר ואני ממצמצת כמה פעמים בבלבול, ״אבל אתה רצית להתגייס לצבא, לא?״ הוא מניח את ידיו על ראשו, ״כן, אבל זה מלחיץ אותי עכשיו. זה באמת קורה, זה כבר לא בדרג חלום.״ הוא מתיישב על העלים שמשמיעים קול כווצ׳וצ׳ים מתחת משקלו. אנחנו כבר באמצע הסתיו, לכן כל העלים נושרים מהעצים הגבוהים שסובבים את ביתי. אני מתיישבת על ירכיו, פניי פונות אל פניו. אני מביטה בפניו היפות ומזיזה קצוות של שיער שנפלו על מצחו. ״אני רוצה לבוא איתך.״ אני אומרת ומסתכלת בעיניו היפות. הוא מניד בראשו, ״את לא יכולה. את צריכה להישאר פה ולסיים את התיכון.״ בעיניי עולות דמעות כשאני מבינה שהוא יעזוב ולא אראה אותו יותר. ״אני אתגעגע אליך מאוד.״ הוא מוחה את דמעותיי באגודלו, ״אני יודע. גם אני אתגעגע אלייך, מותק. אבל אני אחזור. אני אחזור אלייך. אני מבטיח.״ אני שוב מביטה בעיניו, ״מתי תחזור?״ הוא מלטף את צד פניי ולוקח קווצות משיערי ומזיז אותן אל מאחורי אוזני. ״כשאוכל להחזיר לך את כל הטוב שעשית בשבילי, אחזור ואתן לך חזרה את כל הטוב הזה.״ אני מכווצת את גבותיי, ״אתה לא צריך להחזיר לי. פשוט תגיד לי אם לא תחזור. תגיד לי עכשיו.״ הוא עוצם את עיניו, ״אם יהיה לי מה להחזיר לך, אחזור.״ ובמילים אלה הוא נפרד ממני לשנים ארוכות.

השנים עברו ואני כבר לא ילדה בת 17. אני אישה בת 20 שנלחמה על כל דבר שרצתה והשיגה את הבלתי אפשרי. ״לקבלת המ"פ עבור לדום! עמוד דום!״ אני נכנסת אל הרחבה הגדולה באמצע הבסיס ובוחנת את הפנים של כל החיילים החדשים שלי. אני עוברת חייל חייל ובוחנת את הופעתם. בודקת שלא פספסו כלום, שאין אפילו משהו קטן לא בסדר. אף אחד לא מעז לדבר בזמן שאני עוברת ועיניי ננעצות בכולם בלי פחד. אין לי ממה לפחד, אני האחראית. אני המפקדת פלוגה. נשימתי נעצרת כשאני רואה שוב את העיניים היפהפיות שהגעגועים אליהן לא פוסקים. אף פעם לא פסקו. אני נעמדת מולו בלי פחד ובלי בושה. לסתו נופלת בשוק. הוא לא יכול לומר כלום אבל אני יודעת שהוא מתכנן להגיע למשרד שלי אחרי המסדר.

23.3.2024
8.4.2024