טוב למות בעד ארצנו

Chapter 20🌺

השמש מתחילה לשקוע ואנחנו עדיין מבלים בים. אנני עדיין מקפיצה כדור עם נועם ואני משחק עם תמר שש-בש. עומר, בר ורועי הלכו לקנות בירות. שיערה של אנני עף ברוח והיא צוחקת ומקפיצה את הכדור כמה פעמים. היא רצה בחול וחיוכה מעלה חיוך על פניי. היא פשוט יפהפייה. ״אתה מאוהב.״ תמר קובעת על ידי. אני מסיט את מבטי אליה, ״על מה את מדברת? אני לא יכול להיות מאוהב במפקדת, זה אסור. זה יחסי מרות.״ היא מושכת בכתפיה ומבטלת את דבריי, ״להיות מאוהב זה מותר, יחסים הם אסורים. וגם זה, יכול להיפתר.״ היא גורמת לי לכווץ את גבותיי בבלבול, ״איך זה יכול להיפתר?״ היא זורקת את הקוביות על הלוח ומזיזה את השחקנים, אוכלת את אחד השחקנים שלי. ״אתה או המפקדת יכולים לעבור תפקיד, ואז תוכלו להיות יחד.״ לא רלוונטי. ״היינו ביחד כבר בעבר.״ היא מרימה את פניה אליי בשוק, ״מה?״ אני מהנהן, ״היא הייתה בת 17, ואני 18. קיבלתי צו גיוס ונאלצתי לחזור לארץ.״ לוקחים לה כמה רגעים עד שהיא מעכלת את המידע החדש, ובזמן הזה אני מחזיר את עיניי לאנני שעכשיו הורידה את השַאְל ונשארה עם בגד ים שמורכב משני חלקים. ואז תשומת ליבי נשלחת לרגלה. קעקוע של אישה עם נחשים על ראשה מתפשט על כל רגל שמאל שלה. ״יש משמעות לקעקוע הזה?״ אני שואל את תמר ומצביע על רגלה, אני חושב שראיתי אותו על מישהי אחרת גם כן. אני זוכר את העיניים החלולות של האישה. תמר מביטה ומשתנקת כשהיא מבינה משהו שאני לא.
״מה?״ אני שואל, לא מבין. ״הקעקוע הזה הוא של מדוזה. בנות שנפגעו מינית עושות אותו.״ אני מחזיר את מבטי אל רגלה ומתבונן יותר לעומק. לא ידעתי שהיא נפגעה מינית, היא לא סיפרה לי כלום. זה קרה לפני שהכרנו? אחרי? בזמן שהייתי בבקתה אצלה? עולות בי תהיות, שאלות, הרגשות, תחושות.. אבל התחושה הכי גרועה היא האשמה עצמית. איך לא שמתי לב? איך לא הייתי שם בשבילה? אני מוכן להתערב שהייתה צריכה אותי וקיללה בכל פעם שלא הייתי. איך לא הגנתי עליה? אני בולע את רוקי, ״היי!״ קריאתה של תמר מפקדת אותי ומחזירה אותי חזרה למציאות, ״אם היא לא סיפרה לך כלום, זה כנראה לא ענייננו. תישאר מחוץ לזה.״ אני לא מסכים עם תמר, והערב אתפוס את אנני לשיחה קצרה בנינו.

אנני:
כשאנחנו מסיימים אני מקפיצה את בארי ועומר לדירה של בארי. ״ביי. תזכרו, מחר בחמש אתם מגיעים לבסיס.״ עומר יוצא מהאוטו ובארי נשאר בפנים. ״תעלה, אני כבר מגיע.״ הוא נותן לו את המפתחות לדירה ועומר נכנס לבניין ונעלם. ״רציתי לדבר איתך לגבי איזה משהו..״ אני לא אומרת כלום, מחכה שימשיך. ״הקעקוע שלך... אני יודע מי זו ומה היא מסמלת.״ הוא אומר בטון זהיר, ״איזה קעקוע?״ אני משחקת את המשחק. הוא לא הולך לדעת כלום עד שאני אספר לו את מה שאני רוצה שידע. ״הקעקוע של מדוזה. על הרגל שלך.״ פאק. ״מה איתה?״ הוא מכחכח בגרונו ועושה רושם שלא נוח לו בסיטואציה. בעיה שלו, הוא יצר את הסיטואציה הזו. ״בנות שנפגעו מינית עושות את הקעקוע שלה.״ הוא בולע את רוקו במאמץ. ״אם קרה לך משהו.. את יודעת שאת יכולה לשתף אותי. אני תמיד פה בשבילך.״ הוא שולח את ידו אל ידי ואני לוקחת אותה אחורה, ״לא נפגעתי מינית. עשיתי את הקעקוע הזה לאות הזדהות עם בנות שכן נפגעו והוטרדו. אחרי הכל... סטטיסטית, אין אישה שלא תוטרד, תיפגע או תותקף מינית במהלך חייה.״ אני מהדקת את שפתיי. מותירה את בארי חסר מילים לחלוטין. אם ארצה לספר לו, אספר. אבל בהחלט לא עכשיו. ״עכשיו, תעלה לישון. ניפגש מחר בבוקר.״ הוא מתבונן בי לעוד כמה שניות ויוצא מהאוטו. אני נאנחת, עוצמת את עיניי ורואה אותו שוב, רודף אותי כל הזמן. ״קטנטונת, אני רוצה לשחק איתך שוב..״ אני עוד זוכרת את הקול שלו, את קול פתיחת המנעול ואת חריקת הדלת. גוש מציק חונק אותי ואני מכחכחת בגרוני. לפעמים אני שואלת את עצמי, האם זה הגיוני שאני עדיין מרגישה אותו? האם זה הגיוני שאני עדיין שומעת ורואה אותו? הפסיכולוגית שלי אמרה שכן. שההחלמה שלי מהטראומה עלולה להיות ארוכה. אבל עברו כבר 14 שנים שלמות, אני מרגישה שאני תקועה בעבר. לא מצליחה להתקדם. לא מצליחה לשחרר ולהמשיך הלאה. בשבוע האחרון בלבנון, הסיוטים התגברו. הפכו ליותר ממשיים, הגיעו בתדירות גבוהה יותר. כאילו הגוף מסמן לי משהו שאני לא מצליחה להבין. כאילו התת מודע שלי מורה לי שעדיף לי להתחתן עם הבחור הזר מאשר להישאר בלבנון. אבל מה כבר יכול לקרות? אני יכולה להיהרג? להיפצע? אני מעדיפה להיפצע או להיהרג מאשר להתחתן עם מישהו זר ולקשור את חיי לשלו לנצח. מה אני אמורה לעשות? מה אעשה? במצבים כאלה היה עוזר לי בדרך כלל לדבר עם טילי ואליוט. הם היו עוזרים לי לצאת מהלחץ ולהסיח את דעתי. אבל לא דיברתי איתם כבר מעל שנתיים. אני מתגעגעת אליהם כל כך. לפעמים אני תוהה אם נשארו אותו הדבר או שהתבגרו והפכו להיות עם אופי של מבוגרים. אני מגחכת לעצמי מהמחשבה הזו, בפעם הבאה שאדבר עם אבא או אמא אבקש מהם לשלוח לי תמונות שלהם. או שאולי אחרי המלחמה אני אסע לבקר אותם בוירג׳יניה. אבל בדיוק כשאני מתכוונת להתקשר לאבא אורות גבוהים של מכונית מסנוורים אותי מקדימה. האוטו נוסע במהירות ומתנגש ברכב שלי. והדבר האחרון שראיתי זה את הדלת שלי נפתחת ואדם גבוה מוציא אותי מהמכונית.

13.6.2024
מרגישה מפנקת היום, אז מעלה עוד פרק🫶🏻