טוב למות בעד ארצנו

Chapter 39🌺

אני מתעוררת מצפצופים מציקים ורועשים. אני מביטה מסביבי. איפה אני? הדלת נפתחת ודרכה נכנסת אמא. ״התעוררת.״ היא מחייכת בהקלה ומגיעה לשבת לידי, ״איפה אני? מה קרה?״ עיניה נוצצות מדמעות שלא זולגות בזמן שהיא אומרת, ״אנחנו ניקח אותך הביתה.. תנוחי קצת ונספר לך.״ אני לא מבינה. אבא נכנס גם הוא לחדר, מחייך אליי חיוך חם ודואג. ״בואי, ניקח אותך הביתה..״

אני נכנסת הביתה ופוגשת את אליוט, על קביים. ״מה קרה?״ אני שואלת והוא מביט בי בדאגה. ״מה יש לכם? למה אתם מסתכלים עליי ככה?״ אני תוקפת. מסתכלת על שלושתם בציפייה להסבר. ״תעלי לנוח, פרגיירה. אני אסביר לך כשתקומי.״ מה יש להם?
אני לוקחת את המזוודה ועולה לחדר שלי. אני מכווצת את גבותיי בבלבול. החדר מסודר. הוא אף פעם לא מסודר. אני מזיזה את המזוודה לפינת החדר ונוחתת על המיטה שלי. עוצמת עיניים ונאנחת בעייפות. ״תן לי להיכנס לראות אותה.״ אני שומעת קול מוכר מאחורי הדלת, ״היא לא יכולה לראות אותך עדיין.״ אני קמה מהמיטה ופותחת את הדלת, פוגשת את טילי ואבא מחוץ לדלת חדרי. ״אוי, אלוהים..״ טילי שולחת את ידה לפיה ונאחזת באבא. אבא תומך בגופה כי אם לא היא תתמוטט. היא מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח. ״אן..״
״טיטי.״ אני מחזירה לה בשם החיבה שלה, לא מבינה את הסיטואציה. ״את פה. אני כל כך שמחה לראות אותך.״ היא מתקדמת ומחבקת אותי בחוזקה. אני מחבקת אותה חזרה ושולחת לאבא מבט מבולבל. ״טיטי, בואי למטה. אנני צריכה לנוח.״ הוא אומר לה במקום להסביר לי, מה לעזאזל קורה פה. היא מפרידה את החיבוק בחוסר רצון ויורדת למטה, אבא נשאר מולי. ״אתה יכול להיכנס?״ אני מפנה לו את הדרך והוא נכנס לחדר. ״מה קורה פה?״ אני תוקפת אותו, ״בואי לפה.״ הוא מתיישב על המיטה וטופח לצידו, מסמן לי לשבת לידו. אני מתיישבת ומביטה בו, מחכה. ״יש לי שאלה קצת מוזרה.״ הוא אומר, ״בת כמה את, אן?״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול. אבא יודע בת כמה אני, למה הוא שואל? ״17.״ אני עונה בחוסר הבנה, ״פרגיירה, את לא בת 17. את עוד מעט חוגגת 21.״ מה? ״למה אתה מתכוון?״ אבא זז באי נוחות, ״כשאמא הייתה בערך בגילך, היא איבדה את הזיכרון. בבדיקות אחרי האירוע עצמו, גילינו שאובדן הזיכרון הוא תורשתי ושגם אבא שלה איבד את זכרונו כשהיה בן עשרים, פחות או יותר.״ הוא מכחכח בגרונו, ״לכן ידענו שיגיע היום וגם לך זה יקרה, וגם לטילי ואליוט.״
״אז אתה אומר בעצם.. שאני לא זוכרת כלום מגיל 17?״ הוא מהנהן, ״אבל אנחנו גם יודעים איך לטפל בזה.״ אבא מתחיל להסביר לי אבל אני לא מרוכזת במילותיו. ״למה..״ אני מלקקת את שפתיי, ״למה לא סיפרתם לי קודם שזה יקרה לי?״ הוא משתתק. אני מפנה את מבטי אליו והוא נראה מעורער, ״אני לא יודע.. אני מניח שלא רצינו שתפחדי מזה. שתפחדי מהעתיד שלך.״

דפיקות עדינות בדלת מעירות אותי. אני פוקחת את עיניי, מבינה שנרדמתי באמבטיה. אני נעמדת, עוטפת את עצמי במגבת ופותחת את הדלת. מופתעת כל כך לפגוש את בארי מאחוריה. אני מושכת אותו בידו פנימה וסוגרת את דלת המקלחת מיד. ״מה אתה עושה פה?״ אני לוחשת, חוששת שמישהו ראה אותו. ״זה בסדר. את בסדר?״ הוא מביט בעיניי בדאגה. אני מהנהנת ומצמידה את שפתיי לשפתיו בנשיקה. ״אתה חייב לחזור לבקתה, לפני שמישהו יראה אותך.״ אני מביטה בעיניו הירוקות שמביטות בי בצער, ״אני כבר לא ישן בבקתה, אן.״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול, ״אז איפה אתה ישן?״ הוא מלקק את שפתיו, ״שנינו גרים בישראל. אני עזבתי לפני שלוש שנים, את הגעת לפני שנתיים. היית המפקדת שלי בצבא.״
״לקבלת המ"פ עבור לדום! עמוד דום!״ אני נכנסת אל הרחבה הגדולה באמצע הבסיס ובוחנת את הפנים של כל החיילים החדשים שלי. אני עוברת חייל חייל ובוחנת את הופעתם. בודקת שלא פספסו כלום, שאין אפילו משהו קטן לא בסדר. אף אחד לא מעז לדבר בזמן שאני עוברת ועיניי ננעצות בכולם בלי פחד. אין לי ממה לפחד, אני האחראית. אני המפקדת פלוגה. נשימתי נעצרת כשאני רואה שוב את העיניים היפהפיות שהגעגועים אליהן לא פוסקים. אף פעם לא פסקו.
״אני זוכרת.״ אני לוחשת. ״אני זוכרת אותך.. את רגע המפגש שלנו.״ אני בולעת את רוקי במאמץ ומרימה את עיניי אליו, ״תספר לי עוד. תספר לי כל מה שקרה.״ בארי מתחיל לספר על ארבעת חודשי הטירונות הקשים והמעצבנים, על כל העליות והמורדות שנתקלנו בהן. והוא מספר לי גם על הסיבה שהגיע לארצות הברית. ״אנחנו צריכים לברוח.״ אני מסכמת את הכל בלחישה. ״אנחנו צריכים להתחתן ולברוח מפה, שאף אחד לא ימצא אותנו.״ אם הוא יסכים, כבר מחר בבוקר אני לא אהיה פה. ״אנחנו לא יכולים, אח שלי בישראל..״ הרעיון הבא שעולה בראשי, הוא מופרך לגמרי. הוא מופרך לגמרי, אבל אני מוכנה לעשות אותו. ״יש לי עוד רעיון.״ הוא מקשיב, מחכה שאספר לו. ״אנחנו נחזור לארץ, שנינו. אני אתגייר בהקדם, אנחנו נתחתן, ואנחנו נביא ילד. ככה לא יוכלו להפריד בנינו.״ הוא מתכוון לסרב, אבל אני כבר החלטתי. כשהוא פותח את פיו להתנגד אני מצמידה את שפתינו שוב ומשתיקה אותו בנשיקה. ״זה מה שיקרה, אתה לא יכול להתווכח איתי על זה.״ הוא לוקח קווצות משיערי הרטוב ומושך אותו לאחורי אוזני, ״אני לא רוצה שהקשר שלך עם המשפחה שלך ייפגע.״ הוא משמיע את חששותיו, ״אחרי שנעשה ילד, אני אוכל לדבר איתם. אף אחד לא יכול להפריד אותנו אחרי שיהיה לנו ילד משותף.״ הוא מתלבט ולבסוף מהנהן הנהון אחד.

16.8.2024
18.8.2024