טוב למות בעד ארצנו

Chapter 11🌺

אנני:
אני יושבת בשולחן הארוך ומביטה מולי אל סבא. פניו רציניות, כרגיל. סבתא מגישה לסבא צלחת מלאה בניוקי ברוטב שמנת ועולה ממנה ריח מדהים. לאחר מכן היא מגישה לי ורק אז מגישה גם לעצמה ומתיישבת. חיוך גדול על פניה. אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה היא שמחה, כולנו יחד אחרי חודשים ארוכים שלא התראינו. כמובן שחסרים פה אמא, אבא, טילי ואליוט, אבל בכל זאת. ״תאכלי, אנני. שלא יתקרר.״ אמירתה של סבתא גורמת לי לצאת ממחשבותיי ולהרים את מבטי אליה. ״גרציה*.״ היא מחייכת אליי בתגובה ואני מתחילה לאכול. ״אני חייבת שתלמדי אותי להכין ניוקי בהזדמנות, זה פשוט מדהים.״ אני לוקחת עוד ניוקי בפי ולועסת. ״אנני.״ אני מרימה את מבטי אל פניו הרציניות של סבא. ״אני לא יודע אם אביך דיבר איתך או לא..״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול ומחכה שימשיך. ״התחלנו בחיפושים אחר שידוך בשבילך.״ עיניי נפערות בזעזוע. דמעות עולות בעיניי וגוש מציק מורגש בגרוני. ״סליחה?״ הוא ממשיך לאכול ומתרווח במושבו שבראש השולחן. ״את שמעת בדיוק את מה שאמרתי.״ בבת אחת כל האוויר בריאותיי יצא החוצה. ראייתי מיטשטשת מדמעות וידיי ורגליי רועדות. ״אני צריכה רגע לעצמי.״ אני קמה מהשולחן והולכת לשירותים. מתיישבת על האסלה ומנסה לנשום עמוק אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לנשום. אוקיי, להתרכז. שתי הרגליים שלי על הקרקע, יציבות. אני מניחה את כפות ידיי על ברכיי ולוחצת, מרגישה את רגליי. מתחילה לנסות לאגור רוק בפי ומשחקת איתו עם הלשון. ״כשאת מרגישה ככה, זה מה שאני רוצה שתעשי, זה יעזור לך.״ אני מהנהנת בהבנה. כשהתחילו לי התקפי חרדה עקביים ההורים שלי שלחו אותי לפסיכולוגית על מנת שתעזור לי להתמודד איתם ועם הטראומה שחוויתי. היא נתנה לי טיפים איך להתמודד עם זה, וברוב הפעמים הם באמת עזרו והצליחו להרגיע אותי. אני ממצמצת כמה פעמים ומעלימה את הדמעות, ראייתי מתבהרת לאחר כמה שניות. אני נושמת עמוק וסופרת עד ארבע. מחזיקה את הנשימה לחמש שניות ומשחררת במשך שש שניות. חוזרת על הפעולה הזו חמש פעמים.
אחרי כמה דקות קצב הלב שלי נרגע ונשימתי סדירה. אני נעמדת מול המראה ומסדרת את הופעתי. אני בסדר. אני פותחת את נעילת הדלת ויוצאת חזרה לשולחן האוכל, מתיישבת במקומי ושותקת לשאר הארוחה. קלואי לא הגיעה הערב, כנראה כי הסבים שלי אמרו לה לא להגיע. כולם ידעו שזה מה שהולך לקרות. כולם נתנו לזה להתגלגל. עצביי מתחילים לעלות ואני חושקת את שיניי, מנסה ככל יכולתי לא להתפרץ על סבא בצעקות. ״ברשותכם, אני אחזור לבסיס עכשיו.״ אני דוחפת את הכיסא אחורה, אבל לפני שאני מספיקה לקום ידו של סבא אוחזת בי בחוזקה ומשאירה אותי במקומי. ״אני יודע שאת חכמה מאוד, אנני. אני יודע שאת חושבת להתחמק מזה, ואני מודיע לך מראש שאת לא תצליחי. אני אשאר בישראל עד שנמצא לך שידוך שהולם את מעמדך. ועד שתתחתני, אני אדאג שלא תתחמקי מהחובות שלך.״ הוא משחרר את ידי ואני ממהרת לצאת מהבניין.
חוזרת לדירה שלי ומחליפה חזרה למדים. אני יודעת שיום שישי היום, אבל זה לא רלוונטי. גם ככה יש לי עוד דברים לסגור בבסיס. הטירונות מתקרבת לסיומה ואני צריכה לבדוק אם הכל מוכן לקראת טקס הסיום וכמובן, לקראת המסע כומתה שיארך ממש בעוד כמה ימים.

בארי:
הלילה אני עושה שמירה. מפטרל מסביב לבסיס. נשארתי לריתוק השבוע, כמו שאנני פקדה עליי ופאקינג משעמם לי. היום בבוקר הייתה לי תורנות מטבח, מחר בבוקר תורנות כלים ומבחינתי אני מסיים את המשימות שלי. אני מתיישב על ספסל הפיקניק שליד הקפיטריה ומתחיל לגלגל סיגריה. ״היי..״ אני לא צריך לסובב את ראשי כדי לגלות שאנני נמצאת מאחוריי. אני לא מגיב ואחרי כמה שניות היא נאנחת ומתיישבת לצידי, בוהה באוויר בחוסר מעש. אני מביט בפניה ומקרוב אני מצליח לראות את הנמשים הקטנים שמעטרים את פניה. יש לה נמשים אפילו בשפתיים. היא מושלמת. אבל למרות השלמות הזו, עיניה רדופות. ״מה מטריד אותך?״ אני שואל ומקווה שתיפתח בפניי ותיתן לי לעזור לה לעבור את זה. היא מעקמת את שפתיה, ״עניינים עם המשפחה, אל תיכנס לזה.״ אני שולח את ידי ותופס את ידה, ״תסבירי לי בכל זאת.״ היא מביטה בידינו בשתיקה ואז לוקחת את ידה ממני. ״משהו מטריד אותך ואני רוצה לעזור לך, אנני.״ אני אומר בקול תקיף אבל רך. ״אל תתבלבל ותדבר אליי בטונים האלה.״ היא שוב מציבה את החומה הזו בנינו וכל כך נמאס לי מזה. ״אל תעשי את זה, אן. תפסיקי עם ההצגות האלה.״ אני משתמש בשם החיבה שלה כדי שבאמת תרגיש עוד משהו חוץ מהאדישות הקרירה הזו שהיא מפנה כלפיי. היא מביטה בעיניי שניות ארוכות לפני שהיא מתנפלת על שפתיי ומנשקת אותי בחוזקה. אני מחזיר לה נשיקה והיא מכניסה את לשונה אל פי וחוקרת את החלל מחדש. ״פאק, התגעגעתי אליך.״ היא לוחשת על שפתיי וחוזרת לטרוף את שפתיי. אחרי דקה היא מפרידה את הנשיקה שוב ושנינו מתנשפים. ״אסור לנו לעשות את זה שוב. אסור היה לי לעשות את זה, אני מצטערת.״ היא מתכוונת לקום וללכת אבל אני תופס את ידה, ״אל תברחי ממני.״ עיניה חוזרות לעיניי והיא מחכה שאמשיך את המשפט, ״ואל תצטערי על זה. אני לא רוצה שתאכלי את עצמך ברגשות אשם, נפתור את הסיבוך הזה ביחד.״ היא מלקקת את שפתיה ואני רואה על פניה את המאבק שנמצא בתוך הראש שלה כרגע. ״בבקשה, אל תתחרטי על זה.״ אני מבקש ממנה שוב. ״תבטיחי לי, אן.״ היא נושכת את שפתיה בהתלבטות. לאט לאט היא מנידה בראשה בחרטה ופשוט מתרחקת ממני עד שהיא לא בטווח ראייתי. אתן לה זמן, נראה שהיא צריכה אותו. אתן לה זמן ואחרי זה... לא אתן לה לברוח יותר. היא הייתה פעם שלי ואני מתכוון להחזיר את ההגדרה הזו.

*תודה באיטלקית.
8.5.2024
15.5.2024