טוב למות בעד ארצנו

Chapter 21🌺

אני מתעוררת ומביטה סביבי. קרני שמש מסנוורות את פניי מחלון שלא נסגר. אבל זה לא חלון רגיל. זה חלון של מטוס. מה לעזאזל? אני מביטה לצד השני ומה שאני רואה מאשר את החשדות שלי. אני במטוס. אני מתרוממת מהכיסא ורואה את סבא יושב בקצה של המטוס הקטן. ״לאן אתה לוקח אותי?״ עולות דמעות בעיניי. כבר בוקר, הייתי צריכה כבר לחזור לביירות. ״אני לוקח אותך לניו יורק, אדון קולייר מחכה לך שם.״ הדמעות זולגות על לחיי, ״למה אתה עושה את זה? אתה עד כדי כך רוצה לשבור אותי?״ הוא קם מהכיסא ומתקדם לכיווני, שולח את ידו לפניי ומנגב את דמעותיי, ״אני לא רוצה לשבור אותך, אן. את הנכדה שלי ואני אוהב אותך מאוד, אבל זו החובה שלך למשפחה הזו.״ אני בולעת את רוקי וחושבת בזריזות על משהו לומר כדי שאוכל לשכנע אותו לשנות את דעתו, ״אז אם אתה אוהב אותי.. למה אתה עושה לי רע?״ הוא מצמיד אותי לחזהו ומלטף את שערי, מנסה להרגיע אותי. ״פשוט.. תן לי לסיים עם המלחמה הזו, תסובב את המטוס, תחזיר אותי לישראל. כשהצבא לא יצטרך את עזרתי יותר אני אתחתן, אני לא אתנגד לו ולא אהיה חצופה.. בבקשה, רק תחזיר אותי. החיילים שלי צריכים אותי איתם, אני צריכה להיות איתם..״
״אם אחזיר אותך עכשיו, את מתחייבת להתחתן איתו בסוף המלחמה?״ אני ממהרת להנהן, ״אז בסדר. אני אגיד לטייס שאנחנו חוזרים לישראל, תזכרי את ההבטחה הזו.״ אני מהנהנת שוב וחיוך עולה על פניי, תודה לאל שהוא הסכים. אני מרגישה הקלה כמו שלא הרגשתי בחיים.

בארי:
השעה עכשיו 5:30 לפנות בוקר. השמש מתחילה לזרוח ואנחנו אמורים לצאת לכיוון ביירות, אבל אנני לא פה. היא לא פה. אני ניגש לאלונה ושואל אותה איפה היא אבל גם היא לא יודעת. ומפה לשם יוצא שאנחנו נמצאים בלבנון כבר קרוב ל-6 שעות ואנני לא פה איתנו. זה לא מתאים לה. האיחור וההיעדרות האלה לא מתאימים לה, משהו קרה. לכן אני בדרכי לחמ״ל להגיד לאלונה שתדווח למצ״ח על אנני. אבל אף אחד לא נמצא בחמ״ל. בזמן שאני מחפש מישהו אני שומע מבחוץ להבים של מסוק. אני יוצא החוצה לבדוק ואכן רואה מסוק נוחת במקום המיועד לכלי טיס. אחרי כמה שניות הדלת נפתחת ויוצאת מתוך המסוק לא אחרת מאשר אנני קאלו, מפקדת הפלוגה שלי. אבן יורדת מחזי כשאני מבחין בה ורואה שהכל בסדר. אולי היא פשוט לא קמה בזמן? לא. לא יכול להיות. היא פשוט לא כזאת, היא אחראית. אני מתקרב אליה בזמן שהיא מדברת עם אלונה ומחכה שהיא תסיים את המשפט שלה לפני שאני מתערב בשיחה, ״איפה היית? למה לא הגעת איתנו בבוקר?״ היא מכווצת את גבותיה בבלבול, ״זה לא עניינך. צצה לי איזשהי בעיה אבל אני פה עכשיו.״ אם אלונה לא הייתה פה היא הייתה מסבירה לי. ״תדברי איתי אחר כך, בסדר?״ אני שומע כחכוח גרון מכיוונה של אלונה ורואה אותה נועצת בי מבט, ״אתה צריך תזכורת עם מי אתה מדבר, חייל?״ עיניה הכחולות נעוצות בי בזעף. אני לא מייחס אליה חשיבות ומחזיר את מבטי לאנני. ״בסדר, אני אמצא אותך אחר כך, אבל כרגע אתה צריך להתארגן כי יש לכם אימון עוד 20 דקות.״ היא ממשיכה ללכת עם אלונה ולדבר איתה. אני מביט לשעון ורואה שבאמת אמור להיות לי אימון עוד רבע שעה.

אנני:
״איפה היית? כולם חיפשו אותך בטירוף, אן. אל תיעלמי ככה שוב. לא ענית לטלפונים, להודעות, מה קרה?״ אלונה מקבלת את פניי בדאגה. איך אני יכולה להסביר לה את זה מבלי להדאיג אותה עוד יותר? ״אני אספר לך יותר מאוחר, איך המצב מתנהל עד כה?״ אלונה נאנחת, ״המצב בסדר, שקט בימים האחרונים. אפשר להגיד שיותר מדי שקט.״ אני מכווצת את גבותיי, ״את חושבת שהם מתכננים משהו?״ אני שואלת אותה והיא מושכת בכתפיה, ״לא יודעת. אבל שקט במלחמה זה אף פעם לא סימן טוב. המשפט ׳השקט שלפני הסערה׳ מתאים לסיטואציה הזו.״ זה לא טוב. ״אז אנחנו צריכות להתכונן לסערה, להכין את החיילים. תוסיפי להם ללו״ז עוד שני אימונים היום, בסוף היום נצא לסיור באיזור.״ היא מהנהנת וכותבת בקלסר שלה את ההערות שלי. ״את בטוחה שהכל בסדר?״ אלונה שואלת שוב כשאני מתיישבת מאחורי שולחן המשרד שלי. אני מחייכת אליה, ״כן, הכל בסדר.״ את האמת שיותר מבסדר. סבא ירד מהגב שלי לבינתיים, אני יכולה להמשיך להילחם בשקט בלי הצקות על חתונה כל רגע, השלמתי שעות שינה במטוס ואני עירנית ומאופסת. אלונה מהנהנת בהסכמה ויוצאת מהמשרד. אני בינתיים מתקשרת לאבא כמו שתכננתי לעשות ומבקשת ממנו לשלוח לי תמונות עדכניות של טילי ואליוט. מכיוון שאנחנו בלי טלפונים ניידים פה, הוא צריך לשלוח את זה לישראל ושהצבא ימסור לי את זה. אז יכול להיות שייקח לזה זמן. אבל לא נורא, כל מה שיש לי כרגע הוא זמן. ״הקפצה! הקפצה!״ אני שומעת מבחוץ. לוקחת את הנשק שלי ואת הקסדה ויוצאת החוצה בריצה מהירה. מסביבנו נשמעים אינספור פיצוצים. מעלינו טילים עפים לכל עבר. הסערה הגיעה מוקדם משציפינו. פאק. אני חובשת את הקסדה וחוברת לאלונה. תוך כדי כל הכאוס בבסיס נשמעות יריות וכדורים עפים עלינו מכל עבר. כמובן שבשביל להוסיף מתחיל לרדת גשם. מבול. אני מאתרת את אחת מנקודות הצלפים, מסמנת לאלונה. היא מהנהנת ואני מבקשת אישור בשמכשיר קשר לירות עליהם. ״יש אישור. אם צריך גם תתקדמו לעברם ותזרקו רימון.״ ברור. אנחנו מתחילות לירות לעבר הנקודה ואחד נופל. עוד אחד. השלישי גם הוא נופל אחרי כמה שניות של קרב יריות בנינו. אנחנו מתקרבות לשם בריצה מכופפת ומהירה, מגיעות לשם וראייתי מחשיכה.

13.6.2024
14.6.2024
שבת שלום❤️🕊️