טוב למות בעד ארצנו

Chapter 5🌺

אנני:
אני פוקחת את עיניי ומביטה סביבי. אין פה אף אחד אבל אני כולי מחוברת למכשירים המסגירים את מיקומי. אני בבית חולים. למה? אני מכווצת את גבותיי בניסיון להיזכר, אפילו בקצת.. רמדאן. תורים. יהודה ושומרון. תיק. פאק. התיק התפוצץ לידי. אלונה נכנסת לחדר ונראית לחוצה. מסתכלת עליי ומתנשפת בהקלה כשמבחינה שאני ערה. ״תודה לאל!״ היא קוראת, זורקת את התיק שלה על הרצפה ליד המיטה ומתיישבת לצידי. ״אני לא בטוחה שהאל עשה משהו.״ אני מחייכת אליה והיא מגלגלת את עיניה. ״איך את מרגישה?״ היא שואלת אותי, ״לא יודעת. רגיל.״ היא מקשיבה ומהנהנת, ״תכננתי להזמין אותך אליי לקידוש, אם ישחררו אותך עוד היום.״ אני מחייכת אליה, ״אני אשמח.״ היא מהדקת את שפתיה ואני יודעת שיש המשך למשפט, ״וגם רציתי שנצא למסיבה בתל אביב ביחד.״ אני מגלגלת עיניים, ״הייתי צריכה לדעת.״ אני ממלמלת לעצמי, ״החלפתי אותך כל השבוע, את צריכה לפצות אותי.״ היא נותנת לי מכה חלשה על היד, ״אני צריכה לפצות אותך על כך שהוקפצתי לאבטח ביהודה ושומרון?״ היא מהנהנת בחיוך מתחנף, ״בבקשה, אן.. תבואי איתי היום.״ היא רוכנת אליי ומשרבבת את שפתה התחתונה, מנסה להגדיל את עיניה, מזכירה לי את טילי. ״את מזכירה לי את אחותי.״ היא חוזרת להישען על הכיסא, ״כי אני אחותך.״ אני מרימה את גבותיי בהפתעה, ״תאמיני לי, לא פגשת את טילי אם את אומרת את זה.״ היא מכווצת את גבותיה ומחייכת, ״אני בטוחה שהיא עושה לך לא פחות צרות ממני.״ היא אומרת וגורמת לי להדק את שפתיי אחת לשנייה בתחושת חרטה. ״מה?״ היא מבינה שאמרה משהו, ״סתם. לא דיברתי עם אחותי מאז שהגעתי לישראל. אבא שלי לא נותן לי לדבר איתם, רק הוא ואמא שלי.״ מה שמזכיר לי.. ״דיברת עם ההורים שלך?״ היא שואלת את מחשבותיי בקול, ״התעוררתי רגע לפני שהגעת, מתי הייתי אמורה להתקשר אליהם?״ היא פוערת את עיניה, מוציאה את הטלפון שלה ומושיטה לי אותו, ״אין לי מושג מה עשו עם הדברים שלך, אז קחי את שלי ותתקשרי להורים שלך. אני אחכה בחוץ.״ אני מהנהנת לה בתודה והיא יוצאת. אני מחייגת את מספר הטלפון של אבא, ״הלו?״ הוא עונה אחרי כמה שניות, ״פאפא.״ אני מזדהה, ״פרגיירה. התקשרו אליי, אמרו לי שנפצעת, את בסדר?״ אני מלקקת את שפתיי, ״כן, אני בסדר. אני בבית החולים. אני פה עם אלונה, היא הגיעה להיות איתי.״ אני עוקצת אותו ואני בטוחה שהוא מתאפק לא להגיב לי בחזרה, הוא משכנע את עצמו שאני פצועה. אני מגחכת מהמחשבה. ״פאפא, אתה דואג לי?״ אני שואלת בחיוך, ״ברור שאני דואג לך, לעזאזל איתך אנני.״ החיוך יורד מפניי וגעגוע חולף בליבי. ״אני אוהבת אותך, פאפא. אני מתגעגעת אליכם מאוד.״ יש שקט בצד השני של הטלפון ואני בטוחה שלא יענה עד שאני שומעת את תשובתו, ״גם אני אוהב אותך, ומתגעגע אלייך פרגיירה.״ אני מלקקת את שפתיי בעצב, ״מאוד?״ אני שואלת בקול חנוק, ״מאוד מאוד.״ אני מהנהנת למרות שלא יכול לראות אותי, כולאת את דמעותיי בתוכי. אם אתחיל לבכות עכשיו לא אצליח להפסיק. ״תודה, פאפא.״ אני מנתקת את השיחה וממצמצת כמה פעמים, מעלימה את הדמעות. ״תני לי פאקינג להיכנס.״ בארי נכנס לחדר ואלונה אחריו מסתכלת עליו בזעם. ״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת בזעזוע, ״את רוצה שאלך?״ הוא שואל, ״כן.״ אני עונה בלי להסס. שפתיו נסגרות, אין לו מה להגיד, הוא לא ציפה לתשובה הזו ממני. ״ובכל זאת אשאר איתך.״ אלונה מסתכלת עליי לאישור ואני מהנהנת. היא יוצאת בזמן שהוא מתיישב על הכיסא לידי ומביט בי, ״מה?״ אני שואלת בלי הקדמות, ״איפה היית כל השבוע?״ הוא שואל, ״ביהודה ושומרון.״ אני עונה לו, ״למה?״ אני מחזירה לו מבט נוקב, ״אני בחקירה? אני לא חייבת לך תשובות ואתה לא אמור להיות פה.״ הוא נושך את שפתיו ומשפיל את מבטו אל ידיו, משחק עם אצבעותיו בחוסר מעש. ״שם נפצעת?״ הוא שואל ומרים את מבטו אל עיניי, ״כן. אתה דואג לי?״ אני מתגרה בו ולא מצפה ממנו שיענה לי בכנות, ״כן. לעזאזל אנני, אני פאקינג דואג לך.״ אני משפילה את מבטי במבוכה, ״בוא נחזור לשיחה שלנו ממקודם.״ אני מרימה את מבטי אל עיניו המופתעות מטון הדיבור שלי. ״תסביר לי למה, לעזאזל, הגעת לטירונות רק עכשיו אם עזבת אותי בטענה ש״מגייסים אותך״ לפני שלוש שנים.״ הוא נושם עמוק, ״כשחזרתי לארץ התכוונתי להתגייס כרגיל, קניתי את כל הדברים, את כל הציוד, הייתי מוכן לזה. ושבועיים לפני הגיוס גילו לאבא שלי סרטן העור. הוא תפס את זה מאוחר, זה היה כבר בשלב 4.״ הוא מלקק את שפתיו וממשיך, ״המשפחה שלי קרסה כלכלית. נכנסנו לחובות ולמינוסים בבנק, זה היה נורא. ביקשתי מהצבא אישור לדחות את הגיוס ולעבוד כדי לעזור למשפחה. הם בדקו את כל הדברים ואישרו לי, עד שהוא ימות או עד שיחלים.״ הוא משפיל את מבטו וליבי נצבט בחזי. ״אני מצטערת, לא ידעתי שזה מה שקרה.״ הוא מהדק את שפתיו אחת לשנייה ומהנהן, ״הוא נפטר לא מזמן. הצבא נתנו לי חודש והתגייסתי.״ אני לא יודעת איך אבל ידי הגיעה ללטף את פניו בעדינות, מנסה לנחם אותו. הוא תופס את ידי, ״אל תעשי את זה. אם יראו אותנו, יכולים להסיק דברים וזה לא יהיה לטובת שנינו.״ אני בולעת את רוקי ולא יודעת באיזו צורה אני יכולה לנחם אותו. ״אני מצטערת בשבילך. מה עם אחיך הגדול, הוא עזר לך?״ הוא מרים את מבטו אל עיניי ואני מוצאת את עצמי, כמו פעם שוקעת בעיניו. ״אסף לא עזר לי יותר מדי. הייתי לבד במערכה.״ אני מרחמת עליו. אני לא שואלת מה עם אמו כי אני זוכרת שסיפר לי שעזבה אותו ולא שמרה על קשר. זה היה רק הוא, אביו ואחיו.

11.4.2024
14.4.2024