טוב למות בעד ארצנו

Chapter 14🌺

~קצת שיפצתי את הפרק הקודם, מוזמנות לקרוא אותו עוד פעם~
אני ואלונה יושבות במשרד, אחת ליד השנייה. ״זה קצת מסובך. אני אתחיל וכל פעם תעצרי אותי אם יש לך שאלות.״ היא מהנהנת בהסכמה, ״אבא שלי.. הוא הקאפו של המאפיה האיטלקית בוירג׳יניה ומערב וירג׳יניה.״ היא לא יודעת כלום. ״מה זה קאפו?״ וואו, עד כדי כך? ״הוא המוביל. המוביל של המאפיה האיטלקית.״ לפי הבעת פניה היא מופתעת לגמרי. ״מה לעזאזל, אנני?״ אני מהנהנת בהסכמה, ״כן. אני נסיכת מאפיה.״ אני מרימה את מבטי אליה לראות את תגובתה, ״תמשיכי.״ היא פוקדת. ״כשהייתי בת 6, אמא שלי לקחה אותי לפארק לשחק, ביחד עם התאומים, שרק נולדו. ואחרי כמה זמן.. גבר הגיע אליי בזמן שהשתוללתי במתקנים. הוא אמר לי שיש לו ממתקים באוטו. אני כמו מטומטמת, פשוט הלכתי לאוטו שלו. הוא הכניס אותי לרכב שלו בכוח ונסע משם. הוא לקח אותי לצריף באמצע היער, הייתי שם שבוע, אני חושבת.. עד שאבא שלי הגיע לשם והוציא אותי.״ היא מזועזעת, ואני מבינה אותה. לגמרי מבינה אותה. ״הוא חטף אותך?״ היא שואלת בלחישה מבועתת. ״כן.״
״מה הוא עשה?״ אני מלקקת את שפתיי ומשפילה את ראשי, ״את בטוחה שאת רוצה לדעת?״ היא מהססת לפני שהיא מהנהנת, ״הוא..״ אני מכחכחת בגרוני, ״הוא אנס אותי.״ בורחת מפיה של אלונה יבבה. היא קמה, רצה לשירותים וקולות הקאה מגיעים אליי. אוי, אלוהים. אני הולכת לשירותים, מוצאת את אלונה חובקת את האסלה וראשה קבור בפנים. אני מתיישבת לידה, מניחה את ראשי על גבה ובוכה יחד איתה. היא משתנקת כשהיא מסתובבת אליי ומחבקת אותי. ״אני כל כך מצטערת, אני לא ידעתי...״ היא מושכת באפה וממשיכה לבכות בחיבוק שלנו. ״את לא היית צריכה לדעת-״ היא קוטעת אותי, ״בטח שהייתי צריכה לדעת! את חברה שלי!״ היא מאשימה את עצמה, ״עליו את חולמת כל לילה?״ היא מנתקת את החיבוק ומסתכלת לי בעיניים. זהו. אין שקרים יותר. אני מהנהנת. הדמעות זולגות על לחיינו בקצב שלא יוכל לעצור, ״הלכתי לאכול ארוחת ערב עם הסבים שלי. סבא שלי בישר לי שהוא ואבא שלי התחילו בחיפושים אחר שידוך בשבילי.״ אני ממשיכה. היא משתנקת ומחבקת אותי שוב, חזק יותר מהפעם הקודמת. ״מה תעשי?״ היא מביטה בעיניי ומחכה לתשובה, אבל אין לי תשובה לענות לה. לכן אני מושכת בכתפיי, ״אני לא יודעת.״ אני לוחשת בעצב עמוק ובחוסר אונים כבד מנשוא. ״אסור לך להתחתן בשידוך! שידוך ישים סוף לחיים שלך, כל מה שתעשי זה להיות עקרת בית, אמא ורעיה. אל תעשי את זה לעצמך.״ אני מגחכת, ״את חושבת שאני רוצה בזה? אני לא.״ אני מנגבת את הדמעות מלחיי ושוטפת פנים בכיור שמחוץ לשירותים. ״אני מנסה לחשוב על דרך כדי לצאת מהתסבוכת הזאת.״ אני מביטה בעיניה הנפוחות והאדומות דרך המראה. ״אני לא רוצה שיקרה לך כלום, אני רוצה שתישארי פה.״ גוש מציק חונק את גרוני ואני מכריחה את עצמי לנשום עמוק ולהירגע. ״אני גם רוצה להישאר פה.״

בארי:
אני נכנס לדירה של אסף ובוחן אותה. הכל נמצא במקומו, הבית מסודר. אני מכווץ את גבותיי בבלבול, בדרך כלל הבית מבולגן לגמרי.
״אסף?״ אני קורא לו ומפלס את דרכי לחדר השינה. רואה אותו שוכב, מכוסה בשמיכה, דלי נמצא ליד מיטתו, והוא נראה... בסדר. אני נושף בהקלה, בודק מה השעה. 8:00 בבוקר. אני כותב הודעה קצרה לשחר, שיצאתי מהבסיס למקרה חירום ואחזור בערב. וכמובן.. שיש לי אישור יציאה מאנני. כנראה שהיא תשאל אותה ואעלה למשפט אבל לא אכפת לי. אני צריך להיות עם אחי המטומטם עכשיו.

אחרי כמה שעות, אסף מתעורר וצועד למטבח. פותח את המקרר ולא מתייחס אליי, או למבט הנוזף שנעצתי בו. ״אתה מוכן להסביר לי, איך ולמה לעזאזל, הגעת לגג?״ אני מסנן מפי בכעס. ״אתה לא יודע שאני בצבא? ואני לא יכול להגיע מתי שמתחשק לי? אה, יא דביל?!״ אני דוחף את גופו בעצבים. ״זוז ממני, אל תיגע בי ואל תנזוף בי כאילו אני ילד!״ הוא צועק עליי בחזרה. פותח את המגירה, מוציא כדור משכך כאבים ובולע אותו עם בקבוק מים שנמצא ליד. ״פאק..״ הוא שולח את ידו ומכסה את רקותיו, ״חברה שלך הייתה פה בלילה. היא עזרה לי לרדת, דאגה לי.״ אני נושם עמוק ומתחרט שאיימתי עליה מוקדם יותר. ״היא סידרה פה, ניקתה בזמן שנרדמתי על הספה, אמרתי לה שלא צריך ושאני אעשה את זה.״ הוא מגחך, ״היא אמרה לי לסתום את הפה ולישון.״ מתאים לאנני. ״אחר כך היא עזרה לי להגיע למיטה, כיסתה אותי ושמה את הדלי לידי, למקרה שאקיא.״ הוא צוחק ומניד בראשו בחוסר אמון, ״זאת בחורה לחתונה, בארי, תקשיב למה שאחיך אומר לך.״ אני נושם עמוק, ״אני לא יכול להתחתן איתה.. היא המפקדת שלי.״ אני נאנח ומחזיר את מבטי אליו, ״אה נכון, היא אמרה על זה משהו..״ הוא מהנהן ונזכר תוך כדי המשפט. ״אבל אתה עוד רגע מסיים טירונות, לא? זה מה שהיא אמרה לי.״ אני נושם עמוק, ״כן, השבוע. אבל היא ממשיכה בתפקיד שלה גם אחרי הטירונות.״ חיוך מתפרס על פניו ואני לא מבין למה, ״מה?״ הוא מושך בכתפיו וממשיך לחייך חיוך מעצבן ויודע סוד. ״נו!״ הוא מתיישב בשולחן מולי, ״אתה לא פוסל את האופציה.״ אני מגלגל עיניים ביאוש, ״היינו ביחד לפני כמה שנים.״ הוא קופא בהלם, ״אוקיי.. לא ציפיתי לזה..״ הוא ממצמץ כמה פעמים, ״סיפור לילדים, בארי.״ אני מקבל הודעה משחר. תחזור במיידי לבסיס, אין לך אישור יציאה. ברגע שאתה מגיע אתה עולה למשפט. אני נושם עמוק ומחזיר את מבטי לאסף שמכין לעצמו סנדוויץ׳. ״אני צריך לזוז, יש מצב שאני לא אראה אותך בימים הקרובים, יש קצת עניינים.״ אני קם, מכניס את הטלפון לכיס, ״ביי.״ אני יוצא מהדירה וחוזר באוטובוס לבסיס.

24.5.2024
29.5.2024