טוב למות בעד ארצנו

Chapter 35🌺

אנני:
אני בולעת את רוקי כשאני רואה שמלת כלה פרוסה על המיטה ומחכה לי. אני עוצמת עיניים ומנסה לבלוע את הדמעות. אני באמת הולכת להינשא לשון קולייר עכשיו? ״גברתי, האדון ביקש שאעזור לך להתארגן ושתרדי למרפסת הראשית.״ אני שומעת קול זר מאחוריי. אני מסתובבת ופוגשת באישה צעירה, אולי אפילו נערה. בגיל שלי ויכול להיות שקצת פחות. היא מובילה אותי לחדר הארונות ושם מוצבת במה קטנה שמגביהה אותי. היא מפשיטה מעליי את השמלה ואני נותרת עם תחתונים מולה. ״אולי כדאי שתחליפי לתחתונים לבנים.״ היא מציעה ומארגנת את השמלה בזמן שאני מורידה אותם. אני לובשת תחתונים לבנים והנערה מגיעה עם בד החצאית של השמלה. עושה רושם שהוא כבד. אני מרימה את ידיי והיא סוגרת את הבד על מותניי, ואכן צדקתי. הוא כבד כל כך, שאני מרגישה כאילו קשרו לי משקולת למותניים. ״כמה זמן את עובדת פה?״ אני שואלת בזמן שהיא מסדרת את הבד. ״נולדתי לעבודה פה.״ אני מרימה את עיניי אליה ואני מרגישה רחמים כלפיה. היא לא קיבלה את זכות הבחירה אם להיות כאן או לא, להיות תחת חסותו של שון או לא. ״למה את מתכוונת?״ אני שואלת בעדינות, ״אמא שלי ילדה אותי פה.״ היא מרימה את עיניה למראה ובוחנת את סידור החצאית, מושכת ומותחת עוד כמה קצוות. ״גם אמא שלך נולדה פה?״ אני שואלת בהתעניינות, ״לא. אבל אנחנו כמעט לא מדברות על הלידה והגדילה שלה, אז אני לא יודעת.״ היא מושיטה לכיווני את מחוך השמלה, ״תרימי ידיים.״ אני מצייתת והיא מלבישה לי את המחוך הקשיח. ״הוא בחר לך מחוך שנסגר עם רוכסן, אז יהיה לך יותר פשוט.״ היא ממשיכה, ״זה בסדר מבחינתך שאגע בך?״ אני מהנהנת חלושות, והיא מתחילה לסדר את השדיים שלי במחוך. ״תוכלי להחזיק את זה במקום?״ אני מחזיקה את המחוך בדיוק איפה שידיה החזיקו בזמן שהיא עוברת אל מאחורי גבי וסוגרת את הרוכסן. המחוך חונק ולא נוח כלל. ״אני חושבת שאת מוכנה. את צריכה רק תסרוקת עכשיו, הוא ביקש שלא אאפר אותך.״ היא מושכת בידי החוצה מחדר הארונות ומושיבה אותי בפינת עיצוב שיער, שהוקמה עכשיו, כי לפני עשר דקות לא הייתה פה. היא מתחילה לסרק את שיערי ולאסוף אותו לגולגול נמוך ונפוח. ״בת כמה את?״ אני שואלת אותה ומביטה בה דרך השתקפות המראה, ״17,״ היא עונה, ״ויש לך אחים או אחיות?״ היא מנידה בראשה ובוחנת את התסרוקת. ״אני חושבת שאת מוכנה. בואי, אני אלווה אותך למטה.״ אני קמה מהכיסא ובוחנת את עצמי במראה. פניי נקיות מאיפור, כפי ששון ביקש. השמלה כבדה ומגרדת, ובכל זאת אני לובשת אותה, כי שון ביקש. שיערי מסודר באופן ששון ביקש. אני מרגישה כמו בובה. בובה שהוא נהנה לשחק איתה. זה מה שהוא אמר שיקרה. שהוא אחראי על החיים שלי, וההחלטות והבחירות שלי.. הן שלו. הוא הפך אותי לשלו. ״אה, כמעט שכחתי.״ אני מפנה את מבטי לנערה והיא מחזיקה בידיה הינומה ארוכה. אני מתאמצת לבלוע את רוקי. אני לא יכולה להתחתן איתו. היא מהדקת את סיכת ההינומה לחלק העליון של הגולגול שלי ומעבירה את הבד מעל פניי. אני מביטה מעלה ומנסה לא לבכות.

בארי:
אני משאיר לאסף הודעה שלא אהיה בארץ בזמן הקרוב ומדליק את ׳מצב טיסה׳, נשען אחורה במושב ועוצם עיניים. מחשבותיי ישר נודדות לאנני. אני דואג לה. כל כך דואג לה. ניסיתי להתקשר אליה, לא ציפיתי שהיא תענה, והיא באמת לא ענתה. באותו רגע החלטתי לקנות כרטיס לכיוון אחד ולטוס אליה. להשיג אותה חזרה. היא שלי. תמיד הייתה שלי, ואין שום סיבה שזה ישתנה. בפעם הבאה שעיניי נפקחות אני כבר נמצא בשדה התעופה בניו יורק. הבידוק עובר יחסית מהר ואני הולך בצעדים גדולים להשכרת הרכבים.

עוצר בתחנת דלק וממלא את המיכל עד הסוף. בודק שוב בוויז עוד כמה זמן נסיעה נותר לי. שלוש וחצי שעות. וכבר נסעתי ארבע שעות ברציפות. לא עצרתי לרגע, אני לא יכול. אין לי זמן לבזבז. יכול להיות שבזמן הנסיעה שלי שון עושה לה משהו. אני נכנס שוב לרכב, מתניע ונוסע. אנני, בבקשה שאת בסדר..

אנני:
ידיי נקשרות מאחורי גבי בשלשלאות כבדות ואל צווארי הם נועלים קולר ברזל שגם הוא, מחובר בשלשלאות לקיר. השמלה עדיין עליי והיא מלוכלכת מהאבק שיש במרתף. אני מנסה להרטיב מעט את שפתיי ומלקקת אותן בזהירות. מתכווצת בכאב כשלשוני פוגשת בשפה התחתונה הפצועה שלי. הדם שירד מאפי כבר התייבש. ״אנני, מה קרה?״ אני שומעת את אליוט מולי, אבל לא מצליחה להרים את ראשי אליו. עפעפיי נלחמים בי ומנסים להיסגר אבל אסור לי. אסור לי לעצום עיניים! ״ככה את רוצה שזה יהיה, אן? באיומים?״ אני לא עונה לו. כמו בשש השעות האחרונות שבהן איים עליי, צעק עליי, הכה אותי והבטיח הבטחות איומות. ״אנני..״ אני שומעת את אליוט מבקש ממני הסבר. ״תקשרו אותו, ותביאו לי דלי מים.״ אני חושקת את שיניי בכעס, ״אם תעז לפגוע בו, אני נשבעת לך, שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה אותי לובשת שמלת כלה עבורך.״ הוא מביט בי במבט אדיש ואחרי כמה שניות מתחיל לצחוק. אבל הצחוק שלו.. הצחוק שלו הוא פשוט.. צחוק רע. שנועד במטרה להשפיל ולגרום לאי נוחות. אני לא אתן לו. לא אתן לו את הסיפוק. אליוט נקשר עם ידיו לתקרה, וכל גופו תלוי באוויר. דלי המים מחכה ליד הדלת ואני באמת לא הבנתי מה הצורך בו. ״אם את מסיטה את המבט שלך, אני אעשה את זה שוב.״ שון מודיע לי לפני שהוא לוקח את דלי המים ופשוט שופך את תכולתו על ראשו של אליוט. יש שקט לכמה שניות ואני לא מבינה. שון מביט בי ומחכה לקבל תגובה ממני, אבל אני לא מבינה. אני מחזירה לו מבט משלי עד שצעקה גרונית עמוקה וצרודה פורצת מפיו של אליוט. אני מחזירה את מבטי אליו ורואה מישהו עומד מאחוריו ומחשמל אותו. בהלה תוקפת אותי ואני מנסה לשחרר את ידיי הכבולות, אבל כשאני מושכת בהן הקולר שעל צווארי נמשך לאחור וחונק אותי. אני מסתכלת אחורה ורואה שהשלשלאות מחוברות זו לזו. לעזאזל. ״תפסיק! תפסיק, שון, הוא ייהרג!!״

24.7.2024