טוב למות בעד ארצנו

Chapter 26🌺

בארי:
מחר אני חוזר ללבנון. לכן קבעתי היום עם עומר, בר ותמר לנסוע לאיזו מסעדה ולאכול אוכל נורמלי לפני שחוזרים לקופסאות שימורים של הצבא. אני מוריד את המעיל ומתיישב בשולחן שאליו המארחת הובילה אותנו. ״אין לי כוח לחזור, למה מחזירים אותנו לפני שהשבעה נגמרת?״ תמר מתלוננת בזמן שהיא מעיינת בתפריט. ״לא היה לך שום קשר אליה, למה שיתנו לך? למפקדי פלוגה נתנו עד סוף השבעה כי היא הייתה חברה שלהם.״ אני משיב לה בזמן שאני בוחר מה לאכול. ״מה אתם לוקחים לאכול?״ אני שומע את תמר שואלת. ״אני חושב שאני אקח המבורגר.״ עומר אומר ונשען בכיסאו. ״היי.״ אני מסתובב אחורה כשאני שומע את אנני. אבל היא לא מדברת איתי. היא מדברת עם מישהו שחיכה לה. הוא קם ומנשק את שתי לחייה, משאיר רושם שהם מכירים כבר שנים, אבל אנני מסתכלת עליו כזר. אני מכווץ את גבותיי וממשיך להאזין לשיחתם. ״טוב לפגוש אותך, אנני. סוף סוף.״ הוא מזיז לה את הכיסא אחורה והיא מתיישבת, לא מחייכת לרגע. ״תראה שון, אני שמחה להיות פה ולהכיר אותך, אבל עכשיו זה לא זמן טוב כל כך..״ הוא מתיישב מולה, ״אני הצטערתי לשמוע על חברה שלך, ובכל זאת פיניתי מהזמן שלי כדי להיות פה. לכן, אני מצפה להקדשת הזמן היקר שלך, אן. סבא שלך אמר לי שלפחות עד שעה 17:00 אחר הצהריים את פנויה. השעה עכשיו 13:00, אני רוצה להיות איתך עד 16:00.״ פניה של אנני מתכווצות באי רצון, ״אני לא יודעת מה סיפרו לך, אבל אני לא הזמנתי אותך לפה. וסבא שלי לא אחראי על הזמנים שלי. יש לי תוכניות להיום, לכן אני אוכל איתך ארוחת צהריים, ואחר כך אני אתפנה לתוכניות שתכננתי.״ האדם מחייך חיוך מפחיד ומאיים, ״את מצחיקה, אמרו לי שיש לך חוש הומור אבל לחוצפה הזו לא ציפיתי ממך, אנני.״ הוא מרים את התפריט ומתבונן במאכלים, ״את לא הולכת עד שאני לא אגיד שאת יכולה ללכת, אן. יש לי אותך לכל החיים, את לא תעזבי את צידי אם לא אגיד לך לעשות זאת.״ הוא נעמד, מוציא מכיס המעיל שלו קופסת קטיפה שחורה וקטנה. ״תענדי אותה על האצבע שלך. אני לא מוכן ולא אקבל את העובדה שהיא לא תהיה במקום שלה.״ האם עליי לקום לשם ולקחת אותה? היא פותחת את הקופסה ומביטה בתכולתה. שום רגש לא מוסגר מהבעת פניה והיא עונדת את טבעת היהלומים הגדולה על אצבעה. אלוהים אדירים. אני קם מהשולחן שלי ויוצא מהמסעדה. תחושת בגידה עולה בי. היא סיפרה לי את סיפור חייה, סוף סוף בוטחת בי וסומכת עליי ואז זה מתנפץ מול העיניים שלי. הולכת לגבר אחר. ״בארי!״ אני שומע מאחוריי את קולה אבל אני ממשיך ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. ״בארי!״ אני שומע אותה רצה מאחוריי ואז אני מרגיש את ידה תופסת את זרועי, ״חכה רגע!״ אני מסתובב אליה ומביט בה בעלבון ובכעס. ״אני מצטערת, אתה לא היית צריך לראות את זה..״ אני מנתק את אחיזתה בי, ״אה, באמת? חשבתי שזו הייתה הצגה פרטית, במיוחד בשבילי.״ אני מגחך בחוסר אמון וממשיך להתקדם לתחנה, ואנני הולכת ביחד איתי. ״תפסיק עם הדרמטיות ותן לי להסביר לך!״ אני חושק את לסתי ומחכה שתמשיך, ״אני לא יכולה להסביר לך פה..״ היא מביטה על האנשים הרבים שהולכים ממקום למקום. ״אני חשבתי שאמרת שאבא שלך מגיע לפה, ושלא נתראה בגלל זה. הבן אדם הזה, ששלף לך טבעת מהכיס של המעיל הוא אבא שלך? אני מתאר לעצמי שלא, אז בואי תסבירי לי, פאקינג מי זה, אנני?״ היא מלקקת את שפתיה בהתלבטות אם לספר לי או לא. אם היא לא תספר לי אני הולך מכאן ואני אפגוש אותה בפעם הבאה בביירות, לא מעוניין לדבר איתה יותר. ״זה הארוס שלי.״ מה לעזאזל? ״ממתי לעזאזל יש לך ארוס?! מי זה הבן אדם הזה?״

אנני:
מה אני אמורה לענות לו? הוא לא יודע כלום. לא על שון, לא על אבא שלי ולא על סבא.. וכמובן לא על העובדה שאבא שלי הוא הקאפו של המאפיה האיטלקית בוירג׳יניה. ״אנחנו נוכל להיפגש ולדבר על זה בערב?״ אני מסתכלת אחורה ורואה את שון מתקרב אלינו. פאק, זה לא ייגמר טוב. ״בארי, אנחנו נדבר על זה בערב.״ אני מסתובבת ללכת לשון לפני שהוא מגיע אלינו אבל ידו של בארי תופסת אותי. ״אם את לא מדברת איתי עכשיו, לא תהיה לך הזדמנות שנייה לעשות את זה.״
״אני חושב שהתבלבלת בכיוון, אנני. השירותים נמצאים בתוך המסעדה.״ אני שומעת את שון מאחוריי. ״בארי, תקשיב לי ותקשיב טוב. אני אגיע לדירה שלך בערב ואנחנו נדבר על זה, אני אסביר לך את כל מה שאתה רוצה, אבל כרגע, זה באמת זמן לא טוב.״ הוא מביט בי בעלבון, מסתובב ומתקדם לתחנת האוטובוס. אני מתנשפת בהקלה כשאני מבינה שלא תהיה סצנה. ״אנני, לכי חזרה למסעדה.״ אני שומעת את שון מאחוריי, ״את האמת.. אני שמעתי על בית קפה לא רע בהמשך הרחוב, אתה רוצה שנלך לשם?״ עולה על פניו חיוך עדין והוא מהנהן. הוא משלב את ידי בידו ואנחנו הולכים לבית הקפה הקטן בהמשך. ״מה את אוהבת לעשות?״ שון פותח שיחה, ״אתה יודע מה אני עושה עכשיו, נכון? סבא שלי סיפר לך..״ הוא מהנהן באישור, ״אז אני אוהבת מאוד את התפקיד שלי בצבא.״ אני מחליטה להיות כנה איתו, ״למה?״ אני משפילה את מבטי כשאני חושבת על הסיבה העיקרית. ״אני חושבת שעד כה נהניתי מהאנשים שמשרתים איתי.. הכרתי את החברה הכי טובה שלי בצבא.״ הוא מכווץ את גבותיו, ״זו שנהרגה?״ אני מהנהנת קלות ונושמת עמוק כשדמעות עולות בעיניי. ״אני התחברתי אליה כמו שלא התחברתי לאף אחד בחיי. סיפרתי לה את כל הדברים שאיש לא ידע מלפניה.״

17.6.2024
21.6.2024