טוב למות בעד ארצנו

Chapter 18🌺

״מתי?״ אני שואלת באדישות למרות שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשבור את כל מה שנמצא סביבי. ״מתי מה?״ אבא שואל בבלבול, ״מתי אני צריכה לעזוב ולוותר על כל מה שאני אוהבת בשביל להתחתן עם זר מוחלט?״ אלונה נכנסת למשרד באמצע המשפט ומבינה מיד, פניה נופלות בדאגה. ״כמה שיותר מוקדם. תארזי את הדברים שלך ותיפרדי מהחברים, המטוס יהיה מוכן מחר בבוקר.״ אני מהדקת את שפתיי ודמעות עולות בעיניי, ״אני לא יכולה, פאפא. אל תכריחו אותי.. בבקשה-״
״אני מבין את הקושי, אנני. אבל את חייבת, את נולדת לתוך זה.״ אני צוחקת בחוסר אונים ומנתקת את השיחה. ממש אחרי שהשיחה מתנתקת סכר הדמעות שלי נפרץ. אני קמה לאלונה ומחבקת אותה בחוזקה, צריכה את התמיכה שלה נואשות. אני לא מאמינה.. לא אראה אותה יותר. ״תסבירי לי..״ היא מבקשת בלחש. אני מנתקת את החיבוק ומוחה את דמעותיי, ״אבא שלי התקשר, הוא אמר שהם מצאו לי שידוך.״ היא שולחת את ידה לפיה בבעתה. ״הוא אמר לי לארוז ושאני אטוס מחר בבוקר.״ אני מביטה בתקרה ומתאמצת לא לבכות יותר. ״איך אני יכולה לעזור לך?״ אני שומעת את אלונה שואלת. אני מושכת בכתפיי ונושמת עמוק, ״אני לא חושבת שאת יכולה, אלונה. אני-״ צלצול טלפון קוטע אותי. אני הולכת לשולחן ובודקת את צג הטלפון, ״למה הוא מתקשר אליי?״ אני ממלמלת ועונה, ״הלו?״ אני פותחת את השיחה, ״אנני, בואי לחמ״ל, עכשיו.״ אוהד, מפקד החטיבה מודיע לי ומנתק את השיחה. ״אני צריכה ללכת.״ אני מנגבת את השבילים הרטובים על לחיי ויוצאת מהמשרד לכיוון החמ״ל.
״טלפון בחוץ.״ זה המשפט הראשון שאני שומעת כשאני מגיעה ואני מבינה שמשהו לא כשורה. אני מכניס את הטלפון שלי לארון הטלפונים מחוץ לחמ״ל ונכנסת, פוגשת בפנים את נועם ורועי. ״מה נשמע?״ אני שואלת אחרי שאוהד סוגר את הדלת, ״כוח רדואן חדר לישראל, כבש קיבוץ בצפון. יש 700 או יותר בני ערובה, יש מתים. הגדוד נכנס ללבנון עוד הערב.״ הוא מפסיק לדבר לכמה שניות, נותן לנו קצת זמן לעכל את הבשורה. ״תכינו את הפלוגות שלכם, תגידו להם לכתוב מכתבים וצוואות. יש לכל חייל שתי דקות שיחה בטלפון.״ פאק. מה לעזאזל?

״פלוגת מסלול, שינוי בתוכניות. המפקדות שלכם יעברו עכשיו עם קופסא לכל מחלקה. בתוך הקופסא אתם שמים את הטלפון שלכם.״ אחרי שאני מבשרת את זה נשמעות אנחות וקולות אכזבה מהחיילים, ״אני לא מבינה למה אתם לא בשקט!״ תוך רגע כולם בדממה. המפקדות מתחילות לעבור והחיילים שמים את הטלפונים בפנים. אני מחכה שהן יסיימו ויתחילו להתקדם לכיוון המשרד שלי לפני שאני ממשיכה לדבר, ״הגדוד שלנו נכנס ללבנון היום בערב. לכן, אחרי שאני משחררת אתכם, כולכם יושבים לכתוב מכתבים וצוואות. לכל חייל יש שתי דקות שיחה בטלפון הקווי בכניסה לבסיס. האם הייתי ברורה?!״ אני צועקת, ״כן, המפקדת!״ כולם מחזירים לי בצעקה יחד, ״משוחררים!״ אני צועקת, מצדיעה, מסתובבת והולכת משם למשרד שלי. מתחילה לכתוב גם אני מכתבים. לאמא ואבא, לטילי ואליוט... לבארי. האנשים החשובים לי יותר מכל.

״אני אצטרך להיכנס ללבנון עם הגדוד.״ אני אומרת בטלפון ושתיקה נשמעת מהצד השני. מובן לי שהם לא יודעים איך להגיב לזה. הבת שלהם נכנסת לשטח אויב, הם לא מכירים את ההיסטוריה הזו. בישראל ילדים בבית הספר לומדים על מלחמות ישראל ועל החיילים הגיבורים, מתחנכים מגיל שש ללכת לצבא ולתרום למדינה. ומה אני עשיתי? למדתי לקרוא ולכתוב. בשיעורי היסטוריה, אפילו על השואה לא הסבירו לי. הדבר היחיד שידעתי אז על השואה זה שהייתה מלחמה גדולה ונהרגו הרבה אנשים, וגם זה, רוב הנערים בגילי בארצות הברית לא יודעים. באותו היום הלכתי לבקתה ביער וסיפרתי לבארי מה למדתי. הוא לימד אותי כל מה שאני יודעת על השואה. אלוהים אדירים, איך בן אדם מסוגל לרצוח יותר משישה מיליון אנשים, חסרי אונים, רק מפני שהם יהודים? הוא לא היה בן אדם, הוא היה מפלצת. אבל הנקודה שלי היא שאני בחיים לא למדתי על הדבר הזה לעומק, ובישראל יש צפירות לזכר ימים מלאי צער ואובדן. כל ילד שגדל בישראל עלול להקריב את חייו בשבילך. ״מה אמרת?״ אני שומעת את קולה של אמא, ״אני נכנסת ללבנון עם הגדוד.״ עוד שתיקה בעלת כמה שניות, ״בשביל מה?״ אני מכווצת את גבותיי, ״לא ראיתם חדשות היום?״ אני שואלת ומתעסקת עם רגלי בחצץ, ״ראינו. קיווינו שתסבירי לנו יותר לעומק מה קרה.״ אני מכחכחת בגרוני, ״הם פלשו לקיבוץ בצפון, הם מחזיקים בשבע מאות איש כבני ערובה, היום בערב אני נכנסת ללבנון.״ אני שומעת תזוזות מעבר לקו הטלפון, ״את לא נכנסת לשם, אנני.״ אבא אומר לי, ״אני כן. וזו לא בחירתך, התקשרתי כדי להגיד לכם שאני גאה בעצמי ובדרך שלי, ואם אני אמות אני אוהבת אתכם. מאוד. ואני מצטערת אם גרמתי למשהו רע.״ אני אומרת ובולעת את רוקי מכך שאולי לא אספיק לראות אותם שוב. ״שלא פאקינג תעזי להגיד את זה. אם את נכנסת זה על אחריותך גם לצאת.״ אני מהדקת את שפתיי אחת לשנייה, ציפיתי שזו תהיה התגובה שלו. ״אצא משם. בין אם זה יהיה בשק גופות או חיה ונושמת. בין אם זה בחתיכה אחת או בכמה, זה לא מעניין אותי. אני שומרת על הארץ שלי. על הבית שלי. אם אצא משם בחיים, תהיו חייבים לי ביקור. ואם לא, תבואו לבקר בקבר שלי מול החרמון, שם ביקשתי שיקברו אותי. בכל מקרה...״ אני מתכננת לסיים את השיחה בקרוב כי אנחנו צריכים לצאת, ״אני אוהבת אותך, פאפא. וגם את אמא, ואת טילי ואליוט. אם לא אראה אתכם שוב, יש לכל אחד מכם מכתב ממני. תקראו אותו כשאתם לבד. ביי, פאפא.״ אני אומרת ומנתקת את הטלפון, עולה למסוק לצד חלק מהפלוגה. עיניי פוגשות את עיניו הירוקות של בארי ואני מחייכת אליו. ״יהיה בסדר, פלוגת מסלול. מה שלא יקרה, הם לא יוכלו לשבור אותנו.״

6.6.2024
12.6.2024