טוב למות בעד ארצנו

Chapter 13🌺

אנני:
אני מגיעה לכתובת שבארי נתן לי ואני חונה את הרכב. עולה במדרגות עד למעלה ופותחת את הדלת של הגג, שלמרבה ההפתעה, הייתה פתוחה. ״אסף?״ אני קוראת לו ואני שומעת גניחה בתגובה. אני מסובבת את ראשי ורואה אותו שם, שוכב על הגב. הוא מרים את ראשו אליי ובוחן אותי. ״את לא בארי.״ הוא מציין, ״נכון, אני המפקדת שלו, הוא ביקש ממני לבוא לעזור לך לרדת מהגג כמו שביקשת ממנו.״ הוא מכווץ את גבותיו בבלבול, ״למה הוא לא הגיע?״ אני מצמידה את שפתיי אחת לשנייה ומתלבטת מה לענות לו, ״הוא קיבל ריתוק, אז הוא נשאר בבסיס. ואין לו רכב.״ הוא מצחקק בשכרות, ״נכון. שכחתי שהוא חייל עכשיו.״ אני מתקרבת לכיוונו ומתיישבת על ידו. ״הוא עוד מעט מסיים את הטירונות.״ אני מציינת בפניו. רומזת לו להתאפס על עצמו ולהגיע לטקס הענקת כומתה, כי אסף הוא בן המשפחה היחיד של בארי. ״לאיזה יחידה הוא התגייס?״ ברצינות? ״קרקל.״ הוא מהמהם בעיניים עצומות ונראה כאילו הולך להירדם עוד רגע. ״אסף.״ הוא מפנה את ראשו לכיווני ופוקח עין אחת בקושי, ״אל תירדם. בוא איתי למטה, תשכב במיטה שלך ותלך לישון.״ אני דורשת ממנו, מטיחה בו את ידי כשהוא מתחיל להירדם שוב. ״שומעים עלייך שאת מפקדת.״ אני מכווצת את גבותיי, ״בוא, תשכב במיטה שלך ותספר לי למה.״ אני מושיטה את ידי אליו ומחכה שיתפוס בה. ״כי את כל הזמן פוקדת. השירות שלי היה מחורבן רק בגלל המפקדת הבת זונה שהייתה לי.״ אני מקבלת צביטה בלב כשאני חושבת על זה. האם גם בארי חושב שיהיה לו שירות מחורבן רק בגלל שאני המפקדת שלו? של כל הפלוגה. ״אני מצטערת לשמוע.״ אני אוחזת בזרועו, ״אתה יכול לעזור לי, ולקום מהרצפה כדי שאני אוכל לקחת אותך לדירה שלך?״ הוא מהדק את שפתיו ואחרי כמה שניות מהנהן בעיניים עצומות. הוא שולח את ידו אליי ואני מחזיקה אותה, מושכת אותו לעמידה. ״כל הכבוד. יאללה, בוא.״
אחרי כמה דקות שדרשו משנינו מאמץ, אסף נוחת על הספה בסלון. אני מעבירה מבט על כל הדירה, היא מבולגנת לגמרי. אני מתחילה לאסוף את הבגדים שעל הרצפה, לקפל אותם ולשים על השולחן. ״אני אעשה את זה בבוקר.״ אני לא מתייחסת אליו וממשיכה, ״את לא צריכה לעשות את זה.״ אני מגלגלת עיניים, עקשן כמו אח שלו. ״תסתום ותישן.״ אחרי שניות בודדות, נשימותיו מתייצבות ומסגירות את השינה שנפלה עליו. אני נאנחת.
אחרי שעתיים, אני מסיימת לשטוף את הדירה. אסף עדיין ישן על הספה. ״קום, אתה צריך לעבור למיטה.״ אני מטיחה בו את ידי והוא מהמהם בישנוניות. אני מחזיקה בידו ומקימה אותו בכוח, הוא נשען עליי עד שאנחנו מגיעים לחדר השינה ולאחר מכן הוא צונח על מיטתו. ״יש לך פה דלי, אם אתה צריך להקיא, רק לפה.״ אני מראה לו ומניחה את הדלי חזרה על הרצפה. מכסה אותו בשמיכה ויוצאת מהחדר. בוחנת את החלל הנקי והמסודר של הדירה והשאלה עולה שוב בראשי. האם גם בארי מרגיש שאני אהרוס לו את תקופת השירות? שאני כבר הורסת? אני לא רוצה להיות כזו. ובעוד כמה שנים, הוא יסתכל אחורה ומה יזכור ממני? את התקופה היפה שלנו בבקתה שחבויה ביער? או אולי.. אותי. במדים, משאירה אותו לריתוק. אני יוצאת מהדירה, נועלת אחריי את הדלת ולוקחת איתי את המפתח, – לבקשתו של בארי. –

בארי:
אני מסתובב בבסיס בלחץ והדאגה הורגת אותי מבפנים. אנני לא עונה לטלפונים שלי, אסף גם כן לא עונה לי. אני יושב על הספסל מול שער הבסיס ומחכה שאנני תגיע כבר. הרגל שלי קופצת ורועדת בחוסר נחת ואני מנסה להרגיע את עצמי. המכונית של אנני נכנסת לחניה של הבסיס והיא חונה. אני קם לקראתה והולך במהירות לגדר שמפרידה בנינו. ״הוא בסדר?״ היא לא שומעת אותי, ״אנני, הוא בסדר?״ אני שואל שוב. היא לא מתייחסת. למה היא לא עונה? קרה משהו? קרה לו משהו? ״אנני, תעני לי, לעזאזל!״ היא נכנסת לבסיס ואני רץ אליה. תופס בחולצתה ומאבד שליטה בעצמי, ״למה את לא עונה?!״ אני צועק עליה, ״תוריד את הידיים שלך ממני.״ היא דורשת ברוגע והרוגע שלה מחרפן אותי לחלוטין. אני צוחק בחוסר אונים ומניד בראשי בחוסר אמון. אני עוזב את חולצתה ומרים את ידיי למעלה, ״תעני לי.״ היא מצמצמת את עיניה לכיווני, ״אתה לא פוקד עליי, בארי.״ אני מנסה לנשום עמוק ולא להתפרץ עליה מעצבים. ״הוא בסדר.״ היא מתקדמת לכיוון המשרד שלה, ״חכי רגע!״ אני צועק עליה ומושך בידה, ״אני לא אחזור על זה עוד פעם. אם אתה תיגע בי עוד פעם אחת, אני מכניסה אותך לכלא על תקיפה.״ אני מהנהן וחושק את שיניי, ״ככה את רוצה לשחק?״ אני צועד אחורה כמה צעדים, ״אני תמיד יכול להגיד שנישקת אותי. זו הטרדה לכל דבר. אחרי הכל... אני החייל שלך.״ היא מביטה בי בחוסר אמון ומתכוונת להוסיף עוד משהו לשיחה שלנו אבל אני מרים את ידי וקוטע אותה, ״אני לא רוצה לשמוע.״ אני מסתובב חזרה לאוהל, מסתכל על השעון שעל ידי. כבר 7:00 בבוקר. כבר יש אוטובוסים. אני יוצא מהשער ומתקדם לתחנת אוטובוס. אם היא לא תגיד לי מה קורה עם אסף, אני אברר לבד. ועל הזין שלי הריתוק המזדיין. ״בארי, עוד צעד אחד, אני מתקשרת למ"גד שיעלה אותך למשפט!״ אני שומע את אנני צועקת עליי ברקע, ״את גם מוזמנת לספר לו איך הכנסת את הלשון שלך לתוך הגרון שלי!״ אני מתיישב בתחנה ומדליק סיגריה.

אנני:
״מה לעזאזל?״ אני מסתובבת לקולה של אלונה. היא מביטה בי בהלם ובזעזוע עמוק. ״את נישקת חייל?״ היא שואלת בלחישה ודמעות עולות בעיניי. כשאני לא עונה היא שולחת את ידה לפיה. ״למה..״ היא מכחכחת בגרונה, מנסה למצוא את המילים. ״למה לא סיפרת לי?״ היא שואלת בלחש ובפגיעות. הדמעות זולגות על לחיי ואני מתקרבת אליה כדי לחבק אותה. ״אני מצטערת.. אני לא חשבתי-״
״למה עשית את זה?״ היא קוטעת אותי. ״אני פשוט מוצפת לאחרונה, אני לא יודעת מה קורה לי, אלונה.״ היא משפילה את מבטה ובוהה ברצפה, חושבת מה לעשות. ״תספרי לי למה את מוצפת. אני חברה שלך, את אמורה לסמוך עליי.״ אני מהנהנת. אני הולכת לספר לה הכל. לא תהיה דרך חזרה משם. אבל היא צודקת. היא חברה שלי ואני סומכת עליה במאה אחוז.

19.5.2024
24.5.2024
שבת שלום❤️🕊️