טוב למות בעד ארצנו

Chapter 29🌺

״מי אתה?״ קול זר וגברי מעיר אותי. אני פוקח את עיניי ומביט בגבר מבוגר וזר אבל אני חושב שראיתי אותו בעבר. ״מי אתה?״ אני מחזיר לו בשאלה ומזדקף בכיסא, ״אני אבא שלה. אני שואל פעם אחרונה לפני שאני קורא לאבטחה.״ פאק. ״אני ידיד שלה.״ הוא יודע עליי? היא סיפרה לו? אני לא בטוח.. ״הם אמרו שרק משפחה נכנסת אליה. מי אמרת להם שאתה?״ להגיד לו את האמת? ״אמרתי להם שאני הארוס שלה.״ הוא מהנהן, ״צא החוצה.״ הוא פוקד ואני מציית לו. קם מהכיסא ומתקדם לדלת, מציץ עוד פעם לאנני שלא זזה מילימטר מאז שהגעתי אתמול בערב. אני יוצא בזהירות מהמסדרון, בודק שנועם ורועי כבר לא שם. רועי ישן על הספסל ונועם כבר לא פה. אני יוצא בזריזות והולך לשירותים. אני לא אעזוב את בית החולים עד שאדע מה קורה עם אנני.

״קום!״ אני מרגיש בעיטה ברגלי, ״אני צריך שתיכנס להיות איתה, אשתי נחתה עכשיו אני נוסע להביא אותה מהשדה.״ אני מרים את מבטי ופוגש את אבא של אנני. אני קם ונכנס חזרה לחדר שלה, והיא עדיין, באותו המצב. אני מתיישב לידה, לוקח את ידה ומנשק את אצבעותיה. ״אנני, את חייבת לחזור אליי. אני מצטער. אני מצטער, מותק.. אני מצטער.״

אנני:
אני שומעת צפצופים רמים ואיטיים. יש בלגן מסביבי. אני מנסה לפקוח את העיניים אבל לא מצליחה, כאילו עפעפיי נדבקו ללחיי. אני לא מצליחה לזוז כאילו מישהו הניח לי משקולת כבדה על הגוף. אבל אני מצליחה לשמוע במעומעם את בארי מתנצל שוב ושוב. קולו חנוק ונשמע על סף בכי. קומי! תתעוררי, אנני! תגידי לו שגם את מצטערת. אני מנסה!

בארי:
עבר חודש שלם שהיא באותו המצב. שאני בקושי ישן, נכנס ויוצא מלבנון. אלו שני המקומות היחידים שאני נמצא בהם. בית החולים לצידה של אנני ובביירות. איזו מציאות הזויה. הרופאים התחילו לפני שבועיים כבר לגמול אותה ממכונת ההנשמה ואני חושב שבקרוב היא כבר תוכל לנשום כרגיל ולבד. ״לעזאזל איתך, אנני. את חייבת להתעורר כבר. קומי ותחזרי אליי.״ אני מלטף את שיערה החום והבהיר ומביט בנמשים הקטנים שמפוזרים על אפה ולחייה. הריסים הארוכים שלה נחים ומסודרים בקו ישר ושחור. ״הפלוגה מתפרקת בלעדייך, תחזרי להילחם לצידי, אן..״ אני מרגיש שביל רטוב מפלס את דרכו על הלחי שלי ומיד אחריו מגיע שביל גם מהצד השני. אני משפיל את מבטי לנעליי ובוכה בשקט. אני מחזיק את ידה של אנני והיא קרה. לפתע כל המכונות מתחילות לצפצף בצפצופים מהירים. עיניי נפערות ואני לוחץ על כפתור הקריאה לאחות. אני מוריד את עיניי לאנני ולהפתעתי הרבה עיניה פקוחות ומביטות בי. באותו רגע נכנסת אחות לחדר וגם היא מופתעת לראות שאנני התעוררה. ״אל תזוזי, גברתי. אלך לקרוא לרופא.״ היא מיד יוצאת מהחדר והדלת נסגרת אחריה. אני נשאר חסר מילים, מביט באנני שמחזירה לי מבט מבוהל. ״תודה לאל שהתעוררת, אנני.״ אני מתיישב לידה ומביט בה דרוך, כאילו היא עלולה להירדם שוב בכל רגע. הרופא נכנס ומבקש ממני לצאת מהחדר. ״גברת קאלו, את נפצעת אנוש באזור הצוואר בזמן קרב בלבנון-״ אני סוגר את הדלת ולא שומע את שאר דבריו.

אנני:
הרופא מסיים להגיד לי את ההנחיות ועל השמירה. אני אקצר לכם, עומד בפניי שיקום ארוך. הם התחילו להוריד את רמות החמצן במכונה כבר לפני שבועיים, כנראה שכבר עוד שבוע לא אהיה עם המכונה בכלל. אחרי ה׳גמילה׳ ממכונת ההנשמה יהיו לי פגישות עם פיזיותרפיסט, דיאטנית, פגישות עם פסיכולוג ופגישות ריפוי בעיסוק. כנראה שלא אחזור להילחם בלבנון, או בכלל, אחזור לצבא.. כי אני איאלץ להתחתן עם שון. זה היה ההסכם שלי עם סבא. השאלה הכי גדולה שלי כרגע.. האם אני אוכל להישאר בישראל בשביל השיקום או שאני אצטרך לטוס ולעבור את השיקום בוירג׳יניה? ו.. להתחתן עם שון.

״אנני..״ אני פוקחת את עיניי ונדהמת לגלות את אמא בחדר בית החולים. אני לא יכולה להגיד שום דבר אבל כשהיא מתקרבת מספיק אני עוטפת אותה בידיי ומחבקת אותה בחוזקה. מראה לה כמה התגעגעתי. ״אני יודעת, מתוקה שלי.. אני יודעת.״ היא מלטפת את שיערי ברכות. מפרידה את החיבוק ומביטה בעיניי בהתרגשות. אני בוחנת אותה בזריזות. שיערה נשאר ג׳ינג׳י ולא השתנה בכלל. התחילו להיווצר לה קמטים קטנים מתחת לעיניים, וחוץ מהפרטים הקטנים האלו לא השתנתה אפילו לא במעט. אני חוזרת לחבק אותה ובוכה. דמעותיי נספגות בחולצתה. ״ששש, אני יודעת.. אני יודעת.״ קולה חנוק גם הוא מדמעות.

§§§

ועברו שבועיים, ושלושה ואז חודש. ואני עדיין מחלימה מהפציעה הקשה שלי. אני עדיין קצת מתקשה לבלוע כמו שצריך, אבל אני מקשיבה להוראות הפיזיותרפיסט והדיאטנית ואני אמורה להיות בסדר בסופו של דבר. שון לא יצר איתי קשר מאז שנפצעתי, כך גם סבא. אולי הם לא יודעים? לא, לא יכול להיות שאבא לא יספר להם..
ברוב הזמן הזה הייתי מוקפת סביב האנשים שאני אוהבת. לא חזרתי עדיין להילחם בלבנון, אבל נועם ורועי מעדכנים אותי בכל התפתחות שאני צריכה לדעת. אמא ואבא קרקרו סביבי כל יום, כל היום.. לכן לא היה לי כל כך זמן לדבר עם בארי ולפתור בנינו את המחלוקות שלנו. אבא סיפר לי שפגש אותו, אבל הוא לא יודע כלום על בארי. הוא אמר לו שהוא ידיד שלי, לא יותר מזה, כמובן. אחרת שנינו היינו מסתבכים. ולא רק עם אבא. אלא גם עם סבא ושון. מבעית אותי לחשוב מה היה קורה באותו היום במסעדה, אילו לא הייתי מספיקה להבריח את בארי משון. אני מעדיפה את בארי חי וכועס עליי מאשר סומך עליי ומת. וזה מה שהיה קורה אם שון היה רואה את בארי מדבר איתי באותו היום. שון היה הורג אותו ומענה אותי. גופי מתמלא צמרמורת כשתמונה כזו עולה בדמיוני. זה רק הדמיון שלך, הכל בסדר, אנני. אבל.. זו תחושת בטן שעומד להגיע משהו. משהו בין הארוס שלי לבין הגבר שאני מאוהבת בו. וזה לא יהיה משהו טוב...

25.6.2024
1.7.2024