קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #2

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה רע.
ילדים שהציקו בבית ספר.
חוסר של כסף בבית.
אלימות במשפחה.
ומה לא בעצם?
אבל עם הכל עוד איכשהו יכולתי להסתדר...
כי הייתה לי אמא.
*הייתה*
בלשון עבר.
כי היא כבר לא.
אמא שלי מכורה כבר מעל חצי שנה לאלכהול וסמים,
כן, לא הדבר הראשון שמישהו יספר לכם כשהוא רק מתחיל להכיר אתכם...
אבל זה דבר נורמלי אצלי, כי אני לא מתכוונת להכיר אף אחד.
אחת.
או משהו שקשור לחברה משפחה וכדומה.
אני מתכוונת לנסות לשרוד את החיים האלא עד שימאס לי מהם לגמרי ואני אחליט שזהו...
או שזה מה שאני מספרת לעצמי.
כי יש לי אח קטן...
ואני לא אהיה כל כך כלבה שאמות והשאיר אותו כאן לבד.
כן יש קצת לב אה...
חרא.
אפילו את המוות שלי אני לא יכולה לקבוע.
*גלגול עיניים*
זה מצחיק לחשוב על זה שיש אנשים שאשכרה נהנים מהחיים שלהם.
הולכים לחופש.
נוסעים לטיולים.
או סתם נהנים לצאת עם חברים...
מתחברים עם אנשים.
מתאהבים
*הקאה*
אהבה זה הדבר האחרון שמישהו צריך להאמין בו.
ועם מישהו באמת מאמין בו הוא ישבר בסוף
כמו כל דבר.
טוב זה לא ששאלתם את דעתי, אבל בגלל שאתם היחידים לשמוע אותה זה מעניין לי ת'תחת.
אהבה זה חרא.
בולשיט.
זה כמו חד קרן.
כמו שסוף העולם יגיע.
כמו עולם בלי כוח כבידה.
כמו המדינה פלסטין.
זה לא קיים.
ולא צריך גם.
למרות שבנוגע לאופציה השניה...
טוב , סטטי מהנושא.
אבל הבנתם את הכוונה
"סוקי!" קולו של אחי נשמע קורא לי מהחדר ליד.
"שניה באה ריי" אמרתי בקול עייף קמתי מהמיתה שלי ונעמדתי בכניסה לחדר ההורים שלי.
יותר נכון הורה.
אחי הקטן עמד מעל אימי שהייתה ניראת כמו פגר מת -ובתוך תוכי רציתי שתהיה כזאת.
"מה יש ריי?" שאלתי באדישות
"היא גוססת" עיניו של אחי שידרו בהלה.
פחד.
הבטתי בו במבט קר
"אז אתה רוצה פיצה לארוחת ערב, או שאזמין רק לי" מילמלתי תוך שאני פותחת את הטלפון כדי לחייג לפיצה הקרובה
"אני אומר לך שהיא גוססת!" עכשיו קולו נהפך לתקיף יותר.
"ומה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?"שאלתי תוך שאני מביטה באימי שתתחיל לפרפר על הריצפה תוך כמה דקות
"תצילי אותה." הוא אמר את זה בקול חלוש.
בקול סדוק.
בקול שלא אמור להיות לילד בן 12.
הוא הביט במי שילדה אותנו בהבנה שאם לא נעשה משהו נאבד אותה
או יותר נכון, ניפטר מימנה.
הבטתי בו בעוד מבט אחרון וזרקתי לידיו את הטלפון שלי
"תתקשר למספר 101 בזמן שאני עושה לה החייאה." עניתי באדישות המאפיינת לי וניגשתי לאימי.
השכבתי אותה על ריצפת החדר, רק מקווה שידי יעשו משהו מוטעה ואהפוך ליתומה.
אבל זה לא קרה
אולי ביגלל שהייתי מיומנת בזה
או אולי כי מד"א הגיעו מהר מהמשוער.
אולי כי יש לי מרפי על החיים המחורבנים האלא.
מי יודע...
אנשי הרפואה העלו את אימי על עלונקת האמבולנס ונוסעו משם
כל אותו הזמן הבטתי באחי המודאג.
רציתי לנחם אותו.
אבל גופי עיבד את מנת הנחמה שמעולם לא הייתה בו.
במקום זה הרגשתי בידו של אחי שנכנסה לידי ומנסה להיאחז בי חזק.
הבטתי בו בעצב.
רחמתי עליו.
כי הגיע לו יותר.
הרבה
הרבה יותר.