קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #26

#סוקי#
גיליתי שאני אוהבת לצייר.
זאת הצהרה קצת (הרבה) מוזרה ,אבל זה הרגיש משחרר.
ישבתי ליד השולחן שבחדר של לוק ופשוט קשקשתי, אני לא זכרתי מה בדיוק, ולא ניסיתי לדייק במיוחד, פשוט דברים רנדומליים שהיו לי בראש.
אבל כנאירה שהייתי מאוד מרוכזת כי הרגשתי שמישהו מביט בי
"וואו, זה יפה." שמעתי מלמול מעלי, לוק עמד שם
"מה אתה צריך?" מלמלתי מקפלת את הציור לשתיים ומכניסה אותו לתוך התיק שלי
"אהמ.. שום דבר מיוחד" הוא מלמל מנסה להציף את סקרנותי
והוא הצליח לשם שינוי
"נו, מה זה? קרציה." מלמלתי והבטתי בו
"שום דבר.." הוא חייך חיוך ממזרי והסתובב כדי לא להביט בפני
זה כבר עיצבן אותי
קפצתי עליו אבל הוא בדיוק הסתובב ונפל על המיתה כשאני מעליו באיזשהו היתקלות מוזרה
שיט. שיט. שיט  זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו
גם מבלי להביט במראה ידעתי שכל הפנים שלי סמוקות מבושה
זה מסוג הדברים שיקרו דווקא לי.
קמתי מעליו מובכת עד עמקי נשמתי, ואהמ חסרת מילים? כן, ניראלי זה המושג..
"וואוו אני עד כדי כך משפ-" הוא התחיל לומר אבל השתתק למבטי שנהפך ממובך לנקמני
"רק תנסה לומר עלזה משהו".
הוא חייך בפרצוף שאומר 'את עוד תשמעי מימני'
והתקדם לכיווני
"מה, את עד כדי כך מפחדת מימני?!" הוא שאל בציניות והתקדם כדי לדגדג אותי
אבל הייתי מהירה מימנו
התכופפתי באלגנטיות והוא כמעט התנגש בשולחן הכתיבה
"אל תתקרב" הזהרתי אותו בפרצוף מבודח
הוא המשיך ללכת
"אתה צריך תזכורת מה קרה לאריק?"
הוא נעצר
ככה כבר יותר טוב...
"אוקי , אז מה באת לומר בדיוק?"
הוא כחכח בגרונו וגרד את עורפו באי נוחות
"אמ.. , זה.."
הבטתי בו בחוסר סבלנות
"נו..."
הןא הביט לתוך עיני וניסה לפענח משהו
"את שונאת אותי?"
אוקי זה היה לא צפוי.
"זה מה שבאת לשאול?"
"לא, אבל זה יעזור לי למה שבאתי לשאול"
חשוד...
"אהמ.. לא ניראלי"
"אוקי, אז את פוחדת מימני?" הוא אמר תוך שהוא מתקדם  באיטיות 4 צעדים לכיווני ובצעד החמישי נעצר ממש למולי
"אני.."
לא ידעתי את התשובה בעצמי.
איך יכולתי לדעת?.
אי אפשר לסמוך על אף אחד.
אבל אף אחד כולל את לוק?
ידעתי שאני צריכה להרחיק אותו.
ידעתי אתזה.
אבל האם רציתי אתזה?
"אני .. , בכנות.., אני לא יודעת."
הוא הביט בי במבט חם, לא בשפיטה.
לא באכזבה.
הוא התקדם עוד צעד לכיווני ועכשיו עמדנו ממש קרובים
הרגשתי את נשימותיו
"אני רוצה לחבק אותך. את מסכימה לי?" הוא מלמל מחכה לתגובתי
"אני.."
"אני לא רוצה ללחוץ עליך, ותרגישי חופשי לגמרי לומר לא." הוא אמר עדיין ממש קרוב אלי
אבל הוא לא פתח את הידיים בכוונה לחבק אותי בין אם אגיד כן או לא
הוא חיכה
הוא שאל
היה..
היה אכפת לו.

ידעתי שעדיף שלא .
ידעתי שאסור לסמוך על אף אחד.
ידעתי
אבל האם רציתי אתזה?

"כ-כן "
הוא התקופף לכיווני מביט בפני כדי לראות שזה באמת בסדר מצידי
ואז הוא הכניס אותי בעדינות בין זרועותיו
הוא השאיר לי פתח מילוט ולאט לאט העלה את אחת מידיו לכיוון ראשי
"זה בסדר אם אני אלטף אל הראש שלך?"
עכשיו נימלט מפי ציחקוק קטן
"מה מצחיק אותך?" שמעתי את הרוגז המדומה שהצטייר על פניו מבלי להביט בהם
"זה נשמע כאילו השוות אותי לכלב 'אפשר ללטף את הראש שלך?' חיכיתי אותו בידוענות
"אני לא-" הוא התחיל לומר אבל יצאתי מבין ידיו והתחלתי לצחוק
מחכה אותו בקול גדול יותר
" 'אפשר ללטף כת הראש שלך' "
פניו נהיו סמוקות מעט וצחקוק נפלט מפיו
"אני לא נשמע ככה!"
"ברור שלא..." מלמלתי בציניות וגלגלתי את עיניי
"בואי הינה!" הוא התחיל לרדוף אחרי ברחבי הבית
כששתינו צוחקים ומחקים זה את זה

ידעתי היה עדיף שלא.
ידעתי שאסור לסמוך על אף אחד.
אבל מה שעוד ידעתי זה -שהחיבוק הזה שינה אצלי משהו.
בין אם רציתי
ובין אם לא.