קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #30

אני זוכרת דם
הרבה דם
ואז... כלום.
התעוררתי כשאני נימצאת בבית חולים ולוק עומד מעלי
"התעוררת" הוא לחש וקם לכיווני
קמתי מן המיתה בקפיצה והרגשתי סחרור בראשי
הייתי נופלת עם לוק לא היה תופס במותני ומושיב אותי בחזרה על המיתה
"את צריכה לאכול ולשתות קודם כל את לא חזקה מספ-"
לוק"
"ואז הרופאים יגיעו ויבדקו אותך והכל יה-" הוא המשיך למלמל
"לוק" קראתי שוב בשמו למרות שהיה ניראה שהוא בעולם אחר, הוא לא הביט בי
"אני חושב שקיבלת זעזוע מוח כשנפ-"
"לוק!" צעקתי. לא יכולתי יותר.
הוא הסתובב לכיווני ועכשיו ראיתי למה לא הביט בי- פניו היו רטובות לגמרי
"ריי- הוא-" פחדתי לומר את מה שחשבתי בקול
"בניתוח."
נשמתי
ניתוח
הוא לא מ..
הוא- הוא יהיה ב-
"סוקי" לוק שלף אותי ממחשבותי
הבטתי בפרצופו
"הוא במצב קשה סוקי.. "
"כן, גם אני במצב קשה מיתמודדים הוא יהיה ב-"
"סוקי-"
"הוא עבר דברים גרועים יותר הוא לא יכו-"
"סוקי..." לוק התכופף וחיבק אותי
הדמעות שוב השתלטו
"ז-זה לא י-יכ-יכול להיו-"
"ש-ש-ש, זה בסדר לבכות סוקי, אני כאן. בכי עוזר לקבל דברים"
אבל לא לשנות אותם.
" זה לא יכול להיות!" דחפתי מימני את לוק עדיין בוכה ברכרוכיות וקמתי מן המיתה
"איפה ה-"
"סוקי?-"
"שאלתי- איפה הוא!" כמעט נפלתי שוב אך לוק תפס אותי שניה לפני שישבני נחבט בריצפה
מבטו היה מרחם ולא אהבתי את זה , רציתי להיות סתם עוד ילדה.
לא ילדה עם נטיות אובדניות
לא ילדה עם בעיות במשפחה
לא הילדה שאח שלה נימצא עכשיו בניתו-
"איפה הוא?!."
"בואי אחרי.." הוא ענה תוך שהוא קם ועזר גם לי לקום מהמיתה, התחלנו לעלות במעלית
אחד
שתים
שלושה קומות
לוק ירד ואני אחריו
הוא המשיך במיסדרון ופנה שמאלה ואז ימינה
אני לא זוכרת את השמות של המחלקות
לא את הצבעים של הקירות
כלום
רק את העורף של לוק ואת הרגלים שלי שכואבות מידי בשביל להמשיך ללכת אבל נחושות מידי בשביל להפסיק
ואז הגענו, לא יודעת למה חשבתי שאוכל להיכנס בכלל לחדר אבל אימו של לוק ישבה מיחוץ לחדר הניתוח וכססה את ציפורניה
שלא כמו אמא שלי שכנאירה מתמסטלת שוב איפשהו
וזה לא שינה. כי לא ציפינו מימנה לבוא בכלל
אני לא ציפיתי.
ריי היה כנאירה מורדם- מונשם
בי חיים למוות איפה שהוא בעולם
או מיחוץ לו
הוא לא ציפה לכלום מאף אחד
אבל הוא גם לא בטח בי.
אנחנו רבנו
אני צעקתי עליו
הוא-
הוא קפץ-
הוא קפץ בגללי?-
"או- סוקי מותק!" אימו של לוק התקרבה עלי בידים פרוסות לצדדים
אבל אני קפאתי
נעלמתי
אני..-
היא חיבקה אותי
היא אחזה בי
אבל אני רק...
אני לא הרגשתי כלום
לא אותה
לא את לוק שקרה לי
לא את הדמעות שירדו מעיניהם
הכל השתתק
הכל פשוט אלם
העולם היה שקט
החיים היו חסרי משמעות
הכל היה חסר משמעות
האורות שמעל החדר ניתוח נצבעו באדום כסמלים שניגמר הניתוח והרופאים יצאו מישם אחד אחרי השני
אימו של לוק ניגשה אליהם כדי לקבל פרטים
אבל אני כבר הבנתי
לא הייתי זקוקה למנוד ראש של הרופא
או למבטי הרחמים של לוק
לא הייתי צריכה את זה.
הכל היה שקט...
הכל היה...
חסר משמעות.
הוא נעלם.
הוא-
נעלם.

היי כולן-
*מתחננת אל כולן לא לרצוח אותי שוב?*
אז אהמ
לכל דבר בספר הזה יש הסבר
*מהנהנת לעצמי בהבנה*
הבעיה היא שאני יודעת אותו ואתן תצטרכו לגלות בהמשך...
וכן. סופרים הם סדיסטים. (ופסיכופטים*)
מקווה שנהנתם עד לכאן, ויהיו עוד פרקים הסיפור לא ניגמר כאן!(אז לא לדאוג*)
ולכל פניה לשרותי רציחות מוזמנים לפנות ל
YZ-ART
בכל מיקרא- עם הגעתן עד לכאן תודה
*מוחאת לכן כפיים*
לא מובן מעליו.
ואם אהבתם אשמח שתדרגו❤️❤️