קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #22

#לוק#
ישבתי בקפיטריה ביחד עם כמה מחברי ואכלתי המבורגר
הצעתי לסוקי לשבת איתנו, אבל ניראה שהיא לא אהבה את הרעיון
אבל אני כבר לא יודע עם היא לא אהבה את הרעיון של להיות בחברת אנשים
או לאכול
כי היא גם לא הייתה בקפיטריה.
קמתי מן השולחן לכיוון המקום בו חילקו את האוכל, ופילחתי שתי האמבורגרים וצ'יפס, הגעתי למתקן משקאות הכנסתי את השטר של ה5 דולר שהיה לי בכיס ,לקחתי את הקולה שנפלה מן המתקן ויצאתי לחפש אותה
היא לא יכולה להיות בכיתה שלה- כי היא סגורה בשעת האוכל, והיא גם לא תהיה בחצר- חם שם מידי
הספריה!, מקום שקט.
מקום בלי אנשים.
והכי חשוב. יש בו מזגן.
הכנסתי את האוכל לתיקי כדי שכאשר אני אכנס לספריה לא יגרשו אותי בגללו
ודחפתי את דלת הכניסה
המקום היה שומם- יותר משחשבתי שיהיה
התחלתי לעבוד בין העמודות
נעצרתי ליד עמודת הרומנטיקה
היא לא תהיה שם.
התקדמתי לכיוון מדור העיון-
לפי מה שאני יודע היא לא אוהבת ללמוד.
אבל לפני שהעברתי את מבטי ראיתי דמות קטנה רכונה על ספר ענק שהאובי שלו הוא כנאירה חצי מהגובה שלה
זאת הייתה סוקי.
טוב, היא יודעת להפתיע חשבתי וצחקוק ניפלט מפי
היא הרימה את מבטה לכיווני והייתה מעט מופתעת
התקדמתי אליה והתיישבתי על חידה על הריצפה
"לא חשבתי שאתה בן אדם של ספריות- עיינים כחולות" היא מלמלה וגלגלה את עינייה - משהו שבמקום לשנוא דווקא למדתי לאהוב אצלה, או אותה
"את מספרת לי? מילא ספריה, אבל מדור עיון?! איזה ספר את קוראת בכלל?" אמרתי חצי מבודח חצי מעוניין
אם יש ספר שגרם לה התעניינות כמו שהיא הפגינה ,הוא כנאירה שווה אתזה.
היא הרימה את מבטה לכיווני
המבטים שלה עדיין לא היו ברורים אבל הצלחתי לפענח חלק מהדברים שהרגישה
וזה היה מבט ריק.
מבט מיואש.
עכשיו כבר ממש הסתקרנתי.
היא הורידה את מבטה בחזרה לספר
"איזה ספר זה?"
התעלמות.
"אכלת היום?"
עוד התעלמות.
הושטתי את ידי וחטפתי את הספר מידה
"היי חתיכ-"
שמתי יד על פיה
"אנחנו בספריה, ואני יודע שאני חתיך ,את לא צריכה לצעוק אתזה." עניתי בנרקיססתיות מדומה וגללתי בספר
"אתה תחטוף אחר כך קרציה.." שמעתי אותה ממלמלת
"למה, את אוהבת אותי מכדי לפגוע, בי, נכון?
סופ-סוף הפסקת עם ההכחשה?"  עניתי ומחיתי דימעה דמיונית מעיניי.           
יש לי משאלת מוות כנאירה..
"היית מת"
זה כאב יותר משרציתי להודות
"פשוט לרצוח אותך בספריה יהיה מעשה משעמם. אף פעם לא קראת ספר רצח טוב?"
היא לקחה מימני את הספר לפני שהבנתי בדיוק במה הוא עוסק כי הייתי מרוכז בשיחה איתה
"על מה הספר הזה ,גם ספר רצח?"
"אמ... לא בדיוק.. "
"אז מה זה?".
היא הביטה בי במבט בוחן
מהוסס?
מחושב.
"אמרנו שמנסים לסמוך אחד על השניה ,לא?"
היא נאנחה בתסכול
"זה.. אמ... ,ספר תביעה על הטרדה מינית בקרב קטינים."
אמ..
וואו, אני לא יודע למה זה הפתיע אותי, או שאולי הרגשתי טיפש שלא חשבתי עלזה?
"אמ..., זה קשור למורה המזורגג ,נכון?"
היא לא הביטה בי כשהינהנה ,אבל יכולתי להרגיש בזעם הסובב אותה
הושתתי את ידי לידה ואחזתי בה קלות
"זה יהיה בסדר בסוף..." מלמלתי
היא לא נירטעה לגמרי ממגעי, אבל ניראה ששקלה לעשות זאת
"אתה, אתה לא יודע את זה.
אף אחד לא יודע את זה." היא אמרה והביטה בידי שהייתה מונחת על ידה
"למה את מיתכוונת?" שאלתי מתעלם לגמרי מהמבט הצורם שכיוונה אלי
איך אומרים? 'אם מבטים יכלו לשרוף' או ווטאבר, אני כנאירה הייתי לא יותר מהרמת פיחם.
"אתה לא יודע שיהיה טוב. אף אחד לא יודע שיהיה טוב. אז תפסיק לנסות לשחק את הילד הקטן הטוב והאופטימי שגדל בבית שלא קורס לו מיתחת לרגלים
החיים הם לא מרשמלו ונצנצים.
החיים מבאסים.
ולחלקינו הם רק משהו שלא היינו מהססים להיפטר מימנו." היא ענתה עצבנית וקמה באחת עם הספר בידה האחת ובידה השניה את התיק שלה
דלת הספריה ניתרקה .