לאחר שלוק עצר ליד הבית שלנו ולקחתי כמה זוגות בגדים בשבילי ובשביל ריי, חזרתי לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון ביתו של לוק
הנסיעה ארכה כ30 דקות וממקום מאוד עמוס ומלא באנשים הגענו לשטח פתוח המתפרס על הרים שלמים.
עצרנו ליד שער ברזל שהיה מצופה בצבע נחושת השער נפתח וניכנסנו דרכו ממשיכים לנסוע עוד כדקה עד שעצרנו וירדנו מן הרכב.
"וואו" שמעתי את אחי ממלמל בהתפעלות מביתו של לוק.
ובצדק
הוא היה ענק.
זה היה ניראה כמו אחוזה ענקית באמצע שום מקום יפיפה.
האחוזה הייתה כולה בצבע בהיר אך לא לבן והגג היה בצבע אפרפר דהוי ומסביב הבית הייתה צמחייה יפיפיה שיצרה מן ג'ונגל מסודר להפליא ומסביב הבית התפרסה גדר בצבע נחושת- אותה הגדר שבא עברנו קודם לכן.
"את-אתה חי כאן?" אחי שאל את לוק ועיניו נצצו בקנאה
"אני מקווה, אחרת שלושתנו נחשבים כפורצים"..
לוק ניסה להיתבדח כדי להקל על המתח אבל זה לא עזר בהרבה.
ניכנסנו לתוך הבית ולוק הוביל אותנו לסלון.
טוב..
סלון זאת מילה שתעליב את המקום הזה
זה היה גדול פי 10 מהסלון שבבית שלנו, אבל את הסלון שלנו אפשר להשוות לכופסאת גפרורים ככה שזאת לא ההשוואה הכי טובה...
לוק הלך לכיוון המדבח וכשחזר היו בידו קנקן מים קרים, כוסות, ובידו השניה קערת עוגיות .
"סליחה על זה.." הוא גמגם מסיבה לא ברורה
"אמא שלי לא הלכה לקניות , ולכן אין כאן הרבה.." הוא השלים את המשפט הניח את הדברים על השולחן והתיישב עם הכורסה שלמולינו.
הוא וריי החליפו כמה משפטים, אבל אני לא הקשבתי.
אני נתקעתי
נתקעתי על הרגע שבו דיבר על אמא שלו
על הרגע שהוא ציפה מימנה לעשות קניות
על זה שזה היה כל כך ברור שזה מה שהיא אמורה לעשות
בתור הורה
בתור מבוגר אחראי
בתור אמא
חייכתי לעצמי במרירות.
לא לכולם זה כזה ברור...
הרגשתי סוג של שינאה פתאום כלפי לוק
כאילו הוא עשה לי משהו
כאילו זה שנולדתי למציאות מטומטמת זה אשמתו
וזה לא היה
באמת שלא
זאת אפילו לא הייתה שינאה
זאת הייתה קינאה
קינאה על משהו שלו יש ולי אין
קינאה על משהו שהוא לקח כמובן מאליו ואני אוכל רק לחלום עליו
קינאה..
"אמ.. סוקי?" קולו הדק של אחי הוציא אותי מן המחשבות שהייתי שקועה בהן
"כן ריי?" עניתי מנסה לעתות מסיכה של חוסר דאגה על פני
אבל לשווא , ידעתי שהוא יכול לקרוא את הבעות פני בלי כל מאמץ
"לוק הציע לי ללכת לשחק למעלה אם אחד האחים שלו.." הוא אמר מחכה לתשובתי
"אמ. כן, בטח... רק על תהרסו שום דב-" קולי נקטע בצלילי ילדים רצים במעלה המדרגות
ולוק התיישב על ידי
"אל תדאגי , הוא יהיה בסדר" מילמל לכיווני לוק והכניס עוגיה לפיו
"אה-אה, ולזה אני צריכה להאמין כי?"
"כי אני אמרתי." הוא ענה ואני גיחחתי מדבריו
הוא התיישב קרוב יותר אלי והביט לתוך עיני.
"את לא מאמינה לי." הוא לא שאל , הוא קבע.
"וואוו, אחלה הבחנה. היית צריך להוציא דוקטורט כדי להבין אתזה?"
הוא הביט בי מנסה להבחין במשהו
מנסה לקרוא אותי.
"יש בעיה כלשהי?" שאלתי ובאתי להתרחק מימנו מעט אך הוא אחז בזרועי
"את-" הוא גמגם
"אני מה?" שאלתי בעודי מביטה בידו שעדיין אחזה בידי
"את לא מביעה רגשות."
וואו
זה היה ...
מפתיע
לא צפוי?
"חחח, תודה דוקטור."
"לא, אני רציני." הוא אמר עדיין בוהה בעיניי
"אתה יכול להיות רציני באותה המידה . אבל תוריד את היד שלך מימני." אמרתי מביטה בידו והוא הוריד אותה במהירות ובמבוכה
"סליחה עלזה.." הוא מילמל אך חזר להביט בי
"את.."
גלגלתי את עיניי
"תיגמור משפט אחד כמו שצריך." אמרתי והישרתי את מבטי עם מבטו.
"למה תכוונת כשאמרת שאח שלך הוא החיים שלך?"
עם חשבתי שמה שאמר קודם הפתיע אותי מה שאמר עכשיו השאיר אותי חסרת מילים.
"למה ניזכרת בזה עכשיו?" שאלתי, מנסה להתחמק מלענות לו
"את באמת התכוונתי לזה. הוא החיים שלך. "
הבטתי בפרצופו והוא ישר את מבטו אל מבטי
"עם הוא לא היה בחיים..." הוא החל לומר
ואני השלמתי אותו
"אז גם אני לא הייתי."
YOU ARE READING
קרן האור לחושך שבתוכי.
Teen Fictionסוקי היא נערה פסימית. פסימית לחיים. לאנשים. לכל מה שזז ולא זז. כל דבר בעולם תמיד איכזב אותה. והסיבה היחידה שהיא עוד לא החליטה לשים קץ לחיים האומללים שלה זה שיש לה אח קטן. עם כל זה שהיא חשבה שאין לה לב... היא לא תשאיר אותו לבד בעולם. היא חיה בשבילו...
