יצאתי לחצר בית הספר מנסה להתעלם מכל הילדים הרועשים שמסתובבים בה.
אבל זה לא היה שה במיוחד, כי רובן בכלל לא שמו לב לקיומי.. זה השם עלי להגיע לעץ שבקצה החצר לעלות עליו ולהתיישב על הענף הנמוך ביותר.
לאחר שהתיישבתי התחברתי לאוזניות בלוטוס והפעלתי את הפליליסט האהוב עלי.
השיר הראשון בפלילסט היה שיר אגרסיבי יותר מהדרך כלל, וזה עזר לי.
עזר לי לא לחשוב.
לא להיות קיימת באותו הרגע.
כמו שיש אנשים שרואים סרטים או סדרות כדי לברוח מהמציאות.
אצלי זה היה מוזיקה...
זה היה הדבר היחיד שהצליח להשכיח מימני את הכאב.
מוזיקה זה סם..
ואני הייתי מכורה.
עצמית את עיניי ושקעתי בקולות.
בצלילים.
ונרדמתי
##
"אווץ" מילמלתי תוך שאני פוקחת עיניים בעיפות ומחפשת את מי שזרק עלי את האבן שפגעה בי.
מתיחת לעץ היה נער. הוא היה גבוהה מאוד וניראה בכיתה י"א או י"ב..
שיערו היה בצבע שחור כהה ועיניו כחולות כמו הים.
אני לא יודעת למה אבל זה הדבר היחידי שחשבתי עליו באותו הרגע.
ים...
הים זה דבר כל כך מופלא.
הוא עדין...
מלטף..
ואפשר לטבוע ב-..
כן.. ניראלי הבנתם איך המוח שלי עובד...😏)
ניהרתי מעט את ראשי והבטתי בו בחזרה
הנער חייך וניראה כמשועשע מתגובתי.
"אתה צריך משהו?"
"לא אני, המורה פשוט ראה שיש מישהו על העץ וביקש מימני ליקרוא לו."ענה הנער עדיין בפרצוף משועשע.
"אה-אה" מילמלתי לכיוונו מנסה לחשוב מה כדאי לעשות
"את צריכה עזרה לרדת?" הוא קטע מחשבותי והתקדם לכיוון העץ.
"לא, אני מסוגלת לרדת לבד." עניתי וקפצתי מן הענף אל הריצפה מנהרת את מיכנסי.
מבטו היה מופתע מעט אך הוא לא אמר דבר.
"המורה רצה לפגוש אותי? או שאני יכולה ללכת לשיעור?" שאלתי בפרצוף עייף ומיואש.
"לא , לא ניראלי שתצטרכי לדבר איתו"
יופי, כי זה לא מה שחסר לי עכשיו חשבה לעצמי סוקי והחלה חוזרת לכיוון כיתתה.
"רגע" מילמל לכיווני הנער "איך אמרת שקוראים לך?"
הסתובבתי לכיוונו סורקת אותו בחשדנות.
"סוקי"
הוא ניראה.מבודח מן השם.
"יש לך בעיה עם השם שלי?" שאלתי בהרמת גבה.
"לא.. זה פשוט.. לא מתאים לך.." הוא אמר תוך כדי ציחקוק
לא יכולתי להכיש את דבריו.
להורים שלי בהחלט לא היה טעם טוב בבחירת שמות.
או בכללי.
הסתובבתי בחזרה והמשכתי ללכת לכיוון הכיתה
"דרך אגב ,לי קוראים לוק" שמעתי אותו צועק לכיווני לפני שפניתי ופתחתי את הדלת כניסה למבנה בית הספר.
####
ניכנסתי לכיתה, לא ניראה שמישהו מן הסובבים עוצר מלעשוק במה שעשה, היו כמה ילדים שהפריעו, היו כמה שלמדו, אבל כולם היו עסוקים.
התקדמתי לכיוון הכיסא שלי תופסת בשקט את תיקי ויוצאת מן הכיתה כמו הרוח.
שקטה.
דוממת.
שקופה.
YOU ARE READING
קרן האור לחושך שבתוכי.
Teen Fictionסוקי היא נערה פסימית. פסימית לחיים. לאנשים. לכל מה שזז ולא זז. כל דבר בעולם תמיד איכזב אותה. והסיבה היחידה שהיא עוד לא החליטה לשים קץ לחיים האומללים שלה זה שיש לה אח קטן. עם כל זה שהיא חשבה שאין לה לב... היא לא תשאיר אותו לבד בעולם. היא חיה בשבילו...
