#לוק#
הנחתי את הפיצות על השולחן וסוקי התקדמה לכיווני נעמדת על ידי
היא סיקרנה אותי
מאוד אפילו
ואני לא יודע אם רק בקטע חברי.
אבל חברי זאת התחלה עם הבונקר בגובה מטר שבעים שנעמד על ידי
"נו .. אני עדיין מחכה לתשובה " מילמלתי בעוקצנות עם חצי חיוך מרוח על פני
"כמה עלו הפיצות?"
היא לא תפסיק להפתיע אותי ,מה?
"זה לא עניינך, ואת לא משלמת עליהם." קבעתי מרחיק מעינייה את הקבלה ומגלגל עיניים
"זה לא מה שקבענו." היא מילמלה בעצבנות מתקרבת לכיוון ידי ותופסת אותה בחוזקה
היד שלה הייתה קרה כקרח
היא הרגישה כל כך חזקה ובו בזמן הכי פגיעה שיש.
לא רציתי שהיא תעזוב
רציתי להגן עליה
רציתי שהיא תיתן לי להגן עליה.
היא פתחה את ידי מנסה להבין איפה הקבלה , אבל אני הייתי מהיר מימנה וקרעתי את הקבלה לכמה חתיכות קטנות לתוך הפח שהיה בצד המדבח
"אתה חתיכת מניאק ,אתה יודע?" היא הביטה לתוך עיני בכעס
"את לא משלמת עלזה." אני עניתי באופן נחרץ מצביע על כופסאות הפיצה
"אני לא צריכה את הרחמים שלך." היא מילמלה בכעס , דוחפת אותי מדרכה ועולה במעלי המדרגות לכיוונו של אחיה הקטן
#סוקי#
הוא פאקינג קרא לי את הקבלה מול העיניים.
חתיכת מניאק מחורבן
יש לי עוד תיאורים ,אבל אני אשמור אותם לעצמי...
אנחנו לא צריכים את הרחמים שלו
אנחנו לא צריכים את הרחמים של אף אחד!
אנחנו ניסתדר לבד
אני אסתדר לבד
דחפתי אותו מדרכי ועליתי במהירות לכיוון חדרה של אחותו הקטנה של לוק
איפה דהיה אמור להיות ריי
נעצרתי בדלת מביטה בהם משחקים
מדברים
וכמו אחות טובה -נעצרתי לצוטט
"מה אתה הכי אוהב לאכול?" שמעתי את אחותו הקטנה של לוק שואלת את ריי בהתעניינות
"אני לא יודע. מה את?" הוא מילמל ממתין לתשובתה
"סושי, זה יאמיי" שמעתי אותה אומרת בקול ילדותי שקינאתי בו
זה קול שריי איבד עוד כשהיה בחיתוליו
הוא התבגר
חטפו אותו מהילדות שלו בלי האופציה לחזור
וזה הציק לי
כי באיזשהו מקום
זאת הייתה אשמתי
"אני אוהב גלידה ,ניראלי.." הוא מילמל בבישנות לכיוונה
"איזה טעם?"
"אף פעם לא טעמתי, אבל מה שסוקי אוהבת.
אני תמיד אוהב מה שסוקי אוהבת." הוא מלמל בידיעה, כאילו כל מה שבחרתי במשך החיים עבורינו , עבור עצמי
היה מעולה
היה טוב
היה מקסים
כשהוא כל כך לא.
אבל היה לו את הביטחון הזה
שעלי-
בי-
הוא יכול לסמוך.
התרחקתי מדלת החדר מסתובבת לכיוון הכיור שעמד לא רחוק משם אבל נתקעתי בגוף חסון שעמד מאחורי וכמעט הפיל אותי על הריצפה
"הוא סומך עליך." הוא מלמל ומיזה הבנתי שהוא צוטט לכל השיחה
או לפחות לחלק מימנה
"איזה חידוש פרופסור" מילמלתי במרירות מנסה להסתיר את הגוש התקוע בגרוני
את הכאב
את זה
שביגללי הוא לא טעם גלידה
את זה
שהילדות שלו הרוסה בדיוק כמו העתיד שלי.
"אבל..., על מי את סומכת?"
צחקקתי בסרקזם וחייכתי לכיוונו חיוך שידעתי ששבור
"על אף אחד."
הוא התקדם לכיווני במטרה לחבק אותי
"אל-" מילמלתי לכיוונו ועצרתי אותו מלעטוף אותי
עצרתי אותו מלאחות את השברים שלי
עצרתי אותו מלנסות לגרום לי לסמוך על מישהו
מלנסות להשלות את עצמי שיש לי על מי להישען
שלא הכל תלוי בי.
"פשוט אל." התקדמתי לכיוון דלת החדר בחזרה אך שניה לפני שפתחתי כדי לקרוא לריי שמעתי את לוק ממלמל
"ואני לא, רחמים... זה לא מה שאני מרגיש כלפיך."
YOU ARE READING
קרן האור לחושך שבתוכי.
Teen Fictionסוקי היא נערה פסימית. פסימית לחיים. לאנשים. לכל מה שזז ולא זז. כל דבר בעולם תמיד איכזב אותה. והסיבה היחידה שהיא עוד לא החליטה לשים קץ לחיים האומללים שלה זה שיש לה אח קטן. עם כל זה שהיא חשבה שאין לה לב... היא לא תשאיר אותו לבד בעולם. היא חיה בשבילו...
