קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #25

#לוק#
הוא לא האמין לי.
ישבנו שם בגלידרייה
והוא לא האמין לי,
לא האמין שאשמור עליו
על אחותו
לא האמין למילה אחת שיצאה לי מהפה
ברגע שהוא שאל אם נלך לבד ראיתי את הרעד שעבר בו.
את הפחד
האימה.
את כל הרגעים שהוא ניסה לקבור עמוק עמוק
וואו- זה כאב.
השעה הייתה 13:09
ריי ישב שם
הוא היה לידי בגלידרייה
אבל הוא לא באמת היה כאן...
המחשבות שלו ריחפו
הוא היה כאן
אבל לא באמת היה כאן
הייתי משלם כדי לדעת מה עובר לו בראש
הייתי משלם כדי למחוק או לקחת את כל המחשבות
את כל הזיכרונות
את הכל.
הוא רק ילד.
הוא פאקינג רק ילד.!
הדם שלי בער
רציתי להתפרץ לבית של המורה המזורגג
רציתי להרביץ לו
רציתי להכאיב לו
רציתי...
רציתי להרוג אותו.
זה כאב
הידיעה שיש בני אדם כאלה בעולם הזה
הידיעה שמישהו שאכפת לך מימנו עבר משהו כזה
הידיעה...
שאתה חסר אונים מול זה.
ואתם יודעים מה הכי מטומתם בכל המצב?
שגם אם הייתי הורג או פוגע בחלאה המיזדיינת
זה לא היה גורם לריי להרגיש יותר טוב עם עצמו.
כי זה כבר קרה.
הנזק כבר נעשה
ועכשיו יושב מולי ילד מפוחד
שאני לא יכול להרגיע.
כי הוא לא מפחד רק מהמורה
הוא מפחד גם מימני.
ריי עדיין ריחף במחשבותיו
באתי לגעת , אבל עצרתי את עצמי במחשבה שאולי זה יפחיד אותו עוד יותר
נקשתי שתי נקישות על השולחן כדי לנסות לגרום לו לשים לב אלי, וזה הצליח
הוא מיקד את מבטו בידי ואז בפני, מחכה שאומר את מה שבאתי לומר.
הבעיה היא.. שלא כל כך ידעתי מהו..
"אני יודע שלא כל כך קל לסמוך על אנשים עכשיו..." התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי
"ובכללי."
הייתי מבולבל "מה ?"
הוא הביט בי במבט בטוח
"אי אפשר לסמוך על אנשים אף פעם. זה מה שסוקי אומרת." הוא ענה כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם
וואו, מישהו פגע ממש קשה בילדים האלא.
רציתי לפגוע באדם שגרם להם לחשוב ככה.
להרגיש ככה.
נשמתי כמה נשימות עמוקות כדי להרגיש את העצבים המתוחים שסררו בתוכי
"אתה בסדר?" ריי שאל במבט מעט  ... דואג?
"אני, איף. אני כועס." הייתי כנה, אבל לא ידעתי עם זה יעזור או יחמיר את המצב.
הוא הביט בי במבט שואל "על מי אתה כועס?'
רק לרגע יכולתי לראות שבאמת יש שם ילד מיתחת לכל הכאב, המשברים
מיתחת לכל מה שהוא ואחותו עברו
עדיין מסתתר שם ילד קטן בן 12
"אני.. אני כועס על המורה לאנגלית."
הוא ניראה מופתע
"למה אתה כועס עליו? הוא לא עשה לך כלום.."
"הוא פגע בך. אני כועס עליו ביגלל זה.." ניסיתי להסביר לו את מה שהייתי בטוח שברור מעליו
הוא עדיין ניראה מבולבל
"אני.. אני יודע שאתה לא מאמין לי עדיין, אבל באמת אכפת לי ממך ואחותך.. " אמרתי לו מנסה לדלות מימנו תגובה כולשהי
אבל הוא רק בחן אותי
"אתה.. אתה יכול להבטיח לי משהו?" הוא מלמל מחכה שאענה
"אמ.. ברור שכן, מה אתה צריך שאני אעשה?"
הוא השיר את עיניו לתוך עיני במין תקיפות שלא ברור ממי קיבל אותה ואמר
"לא משנה מה יקרה בעתיד, תשמור על סוקי. אל תיפגע בה. והכי חשוב, אל תיתן לה לפגוע בעצמה."
זאת לא הייתה התשובה שציפיתי לקבל
"מה זאת אומרת? למה רק על סוקי ולא עליך? ,ומה יקרה בעתיד שאני צריך לפחד מימנו?" ניסיתי לומר זאת בחיול כדי להקליל את האווירה אבל ריי רק ישיר את מבטו אלי ברצינות
"אתה מבטיח, או לא?."
מה אני אמור לענות עלזה.
" אני אגן עליך ועל סוקי לא משנה מה יקרה."
הוא ניענע את מבטו מיצד לצד
"זה לא מה שביקשתי שתבטיח."
פאק. הילד רציני.
"מה יקרה בעתיד שאתה לא רוצה שאני אגן עליך?"
הוא לא ענה
"ריי?."
הוא קם מן הכיסא והתחיל ללכת לכיוון הדלת
"אני מבטיח!"
הוא הסתובב לכיווני ופניו התעוותו למן חיוך קל
"תודה ." הוא ענה את המילה הבודדת הזאת
עלינו בחזרה לרכב ונסענו לבית מבלי להחליף מילה .