קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #20

עברו כבר כמה ימים ודיי התרגלתי לסדר המסויים הזה
לקום בבוקר
ללכת לבית ספר (משהו שלא הרבתי לעשות*)
וללכת לעבודה עד הערב
ביגלל שאני הייתי בקושי בגיל שמאפשר לעבוד קיבלתי סכום מינימלי ומעצבן, אבל ככה זה החיים
לא הוגנים...
מה שכן הרגיע אותי היה זה שלריי היה לאן לחזור לאחר הבית ספר
לבית
ולא כזה שמיתפורר מתחת לרגלים על ידי סמים ומכות
לבית שכשמגיעים אליו יש אוכל על השולחן
יש אמא שתחבק
למרות שהיא לא באמת הייתה אמא שלו
אבל היא נתנה לו הרגשה כזאת
"אפשר בבקשה את המלח ריי" ניה מילמלה בישנות
ריי נענה לבקשה והביא לה את המלח
ניקו לחש משהו לריי ליד אוזנו ופרצופו של ריי נימתח לחיוך
הוא השתלב שם
הוא היה ניראה חלק מהמשפחה שלהן
משהו שלא יכולתי לומר על עצמי..
הרגשתי קצת בחוץ
ובפעם הראשונה בחיי זה הפריע לי.
"סוקי?" מישהו קרא לי?
הסתתי את מבטי מריי וניתקלתי במבטו של לוק
"משהו קרה?"  לוק שאל ועל פניו הצתייר מבט מודאג מעט
"לא, למה אתה שואל?" הוא הפתיע אותי שהוא בכלל פנה עלי, מאז מה שקרה בבית הספר אנחנו ממעיטים בדיבור
"את יכולה רגע לבוא?" הוא קם וסימן לי לבוא אחריו למרפסת
הגענו למרפסת שהשקיפה על החצר היפיפיה שלהם והבטתי בלוק כדי לשמוע מה יש לו לומר
"אני רוצה שתנסי להתחיל לסמוך עלי." הוא אמר בישירות והביט בפרצופי
"ברור, אמ שניה אני אתקשר לאמון ואעדכן אותו" עניתי בציניות
אבל הוא לא חייך
הוא היה רציני
"אני רציני בנוגע לזה" הוא אמר את מה שהיה ברור כבר לפי פרצופו
"לא ניראלי שזה יהיה הכרחי ,אנחנו גם ככה עוזבים עוד כמה ימים" מלמלתי באדישות
"זה לא משנה, אני אגרום לך לסמוך עלי" הוא ענה והתקרב לכיווני צעד קטן
הבטתי אל רגליו
הוא צעד לכיווני עוד צעד קטן
נירטעתי לאחור כאינסטינקט
והבטתי בלוק
"בפעם הבאה זה יהיה 3 צעדים" הוא מילמל לא יודעת עם לו או לעצמי והלך
זה.. אמ.. היה מוזר... חשבתי לעצמי כשאני מתקרבת לשולחן במטרה לגמור לאכול ולצאת לבית הספר...
כשהגענו לבית הספר ראיתי את אריק מיתקרב לרכב של לוק וגלגלתי עיניים
כנארה הבן אדם באמת לא מבין רמזים...
הוא התקרב עילי, אך במבטו היה משהו מובס, ולא רק ביגלל שהייתה לו חבורה ענקית שהתפרסה על כחצי מהפרצוף שלו
"מה אתה רוצה עכשיו?" אמרתי בחוסר סבלנות וגלגלתי את עיני
הוא הפנה את מבטו את לוק ולאחר מכן השפיל אותו לכיווני
לוק אמר לו משהו. זה בטוח.
"אני.. הגעתי לבקש סליחה..."
איו, אני שונאת בני אדם שמבקשים סליחה.
אלא הבני אדם הכי גרועים
כי הם חושבים שעל מעשים אפשר לכפר במילים
"אמ.  סליחה על מה?" שאלתי מתמימות מעושה כדי לעצבן אותו
וזה הצליח..  כמה... צפוי.
פניו ניראו אדומות וידעתי שאם לא היינו כאן במקום ציבורי כנארה שהוא היה מכוון את אגרופו לכיווני ומתיח אותי בריצפה
אבל זה לא כזה הזיז לי..
"על, על מה שקרה אתמול.." הוא מילמל לאחר שנרגע מעט
"אמ.. ומה קרה אתמול?" שאלתי שוב באותו התון, אני בטוחה שהאנשים שעמדו מסביבנו חשבו שאני סדיסטית, מה שלא כך כך יכולתי להכחיש..
"שהרבצתי לך בקפיטריה ,אוקי?!" הוא מלמל נירגז
"אה ,זה... ,זה לא הזיז לי, אבל ניראה שלך כן.. , דרך אגב.. יש לך משהו על הפרצוף באיזור הזה" מילמלתי והצבעתי על החלק בפרצופו שהיה ניראה יותר כרקע של גרפיטי מאשר עור
הוא נהיה אדום יותר משכבר היה זה לא היה ניראה אפשרי אבל מסתבר שכן..
הוא הרים את ידו לכיווני אבל שניה לפני שהוריד אותה ידו ניתפסה על ידי ידיו של לוק
"מה אמרנו בנוגע לזה" לוק מלמל בארסיות ועיקם לאריק את ידו לכיוון הנגדי מימנו
אריק השתנק בכאב והלך מישם
"אתה לא צריך להתערב" מלמלתי לכיוונו של לוק
שהיה ניראה מופתע מדברי
"אם לא הייתי מתערב הוא היה מרביץ לך." הוא אמר מנסה לשמור על הכעס בתוכו
"זאת לא תהיה הפעם הראשונה, וזה לא עניינך!"
צעקתי עליו מבלי לשים לב והלכתי מישם בבושת פנים לאחר שכחצי בית ספר הביט לכיוונינו
הרגשתי פגיעה.
שחררתי כעס-
הראתי חולשה.