קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #27

#סוקי#
הרגשתי בטוחה
בפעם הראשונה בחיים המחורבנים שלי
הרגשתי בטוחה.
אז למה זה לא מספיק?
למה להרגיש בטוחה מערער אותי עוד יותר?
כאילו...
כאילו החיים לא באמת רוצים שאני אהיה מאושרת
כאילו בכל פעם שאני נימצאת בפסגה יש תמיד לאן לרדת.
עכשיו לילה, ריי ניקו וניה הלכו לישון ואני יצאתי לחצר כדי לצפות בכוכבים
נשכבתי על גבי על המדשאה הרכה והבטתי למעלה
מעבירה בראשי מחשבות מטופשות ופילוסופיות כאחד
לוק יצא מן הבית והביט בי
"מה את עושה?" הוא שאל בחיוך והתקרב לכיווני
"סתם.. אתה יודע.." מלמלתי
הוא התיישב על ידי הרגשתי את עיניו נעוצות בי, אך התעלמתי מכך
אני והוא בחיים לא נוכל להיות ביחד מהסיבה הפשוטה שמגיע לו יותר.
שאני סתם עוד אדם שבור שאי אפשר לחבר.
"על מה את חושבת כרגע?"
הסתתי את מבטי מהכוכבים והבטתי בו
"זה משנה?"
הוא הרים את ידו הימינית והעביר אותה על מצחי  בקמט שנהיה בין גבותי בצורה שהעבירה בי רטט לא מובן
"זה ניראה שזה מדאיג אותך..."
הזזתי את ידיוממצחי והתיישבתי
"אנחנו נעזוב עוד כמה ימים."
"רגע- מה?" הוא ניראה מופתע
אבל נתתי לו להתקרב יותר מידי.
הרבה יותר מידי
חספתי את המקומות הכי פגיעים שלי
"אנחנו מה-?" נשמע קול מאחורי
זה היה ריי
"שיט, ריי, לא עדכנתי אותך עדיין-" התחלתי לומר אבל הוא רץ וניכנס לביתו של לוק
קמתי כדי ללכת אחריו אבל ידו של לוק אחזה במפרק ידי
"תסבירי לי."
"זה לא הזמן לוק-" התחלתי למלמל אבל הוא קטע אותי
"אצלך זה אף פעם לא הזמן לכלום!" הוא אמר בקול מעט שבור
"אני לא יכולה לוק אני-"
"את פחדנית. במקום להישאר ולהילחם את בורחת. למרות שיש אנשים שיהיו שם בשבילך את מרחיקה אותם."
הוא צדק. הייתי פחדנית
"לא יהיו שם. אף אחד לא יהיה שם." דימעה בלתי רצונית גלשה מעייני
"את טועה. אני אהיה שם. אם תתני לי." הוא קם על רגליו ואחז בידי
אבל לא יכולתי
לא יכולתי לתת לעוד מישהו אופציה לפגוע בי
יכולת לשבור אותי
"אני- אני צריכה ללכת לריי" תרצתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתו של לוק
"תזכרי שזה לא היה אשמתם של אנשים אחרים הפעם. יש אנשים שרוצים להיות שם בשבילך. את רק צריכה לתת להם." שמעתי אותו ממלמל לפני שנכנסתי לביתו כדי לחפש את ריי
##
"ריי! , ריי!" צעקתי ברחבי הבית, כבר חיפשתי אותן למעלה מ10 דקות אבל הוא לא נימצא בשום מקום
אבל השרותים היו נעולים
"ריי, אתה כאן?"
שתיקה
"ריי, בבקשה תיפתח לי." הדלת נפתחה אבל זה לא היה ריי, אלא ניה
שיט, זה היה מביך
"אני יכולה לעזור לך למצוא אותו" היא אמרה- מתעלמת לגמרי מהמבוכה שלי
"אני אשמח"
היא הנהנה והחלה ללכת לקומה השלישית שבו נימצאים החדרים שלה של ניקו ושל הוריהם
"את בטוחה שזה בסדר שנהיה כאן? גם לא בטוח שהוא נימצא כאן בכל-"
היא התעלמה מדברי ופתחה את אחד הארונות שהיו בקומה
"זה בסדר ריי, היא רוצה לדבר איתך" היא מלמלה לתוך הארון וריי יצא מישם
בנסיבות אחרות אולי הייתי צוחקת על המשפט הזה
#ריי יצא מהארון#
אבל היינו צריכים לדבר, ולצחוק אחד על השני לא יעזור בזה.
"תודה ניה" מילמלתי לכיוונה, היא רק חייכה מעט " אתם רוצים לשבת בחדר שלי שיהיה לכם שקט?"
הבטתי בריי והוא הנהן לדבריה של ניה
היא לקחה אותנו לכיוון חדרה שהיה מלא בדברים ורודים מהמיתה עד לשידת האיפור
"תודה ניה- על הכל" מלמלתי
כמה שאני חייבת למשפחה הזאת.
היא יצאה וסגרה את הדלת
עכשיו נשארנו רק אני וריי.
"אני- אנחנו צריכים לעזוב.."
הוא הביט בי במבט מאשים
"למה בדיוק?!"
"כי- זה לא בטוח לנו לסמוך על אנשים זה-"
"שום דבר לא בטוח סוקי, אבל האנשים האלא הם אנשים טובים!"
הוא צדק
אבל לא יכולתי. אסור לסמוך על אף אחד.
"אני יודעת שאתה נהנה כאן ר-"
"זה לא קשור רק לזה. את רוצה ללכת כי את מפחדת."
הוא שוב צדק
"אני-  זה-  זה מסובך.." מלמלתי והפנתי את עיניי כלפי מתה
"הרבה דברים מסובכים. אבל הדבר הראשון שאת עושה זה לברוח."
שתקתי.
"לוק צדק במה שהוא אמר לך. את באמת פחדנית." הוא אמר עקף אותי ויצא מן החדר
משאיר אותי לחושב עם עצמי
משאיר אותי לכעוס על עצמי.
אני פחדנית.