קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #12

#נקודת מבט ריי#
לפעמים אני מנסה להבין איך היה לה בלעדי
איך היא הייתה שורדת?
מרגישה?
אהבתי אותה- את אחותי הגדולה
אבל לפעמים הרגשתי רק עול
רק נטל
משהו שהיא לא הייתה צריכה לקבל
מישהו שנידפק לתוך החיים שלה שגם ככה לא היו שיא השלמות (וזה בלשון המעטה )
ובתוך תוכי רציתי לשחרר אותה.
או שרציתי לשחרר אותי?
החיים לפעמים ניראו מבאסים
מחורבנים?
מבוזבזים.
לא הייתה בהם שום הנאה
אף פעם לא הייתה בהם.
היא אולי חשבה שאני נשארתי תמים
שאני לא יודע מה הלך בבית שלנו לפני הכל
ואפילו עכשיו
היא חשבה שהיא מגנה עלי
אבל היא לא ידעה עד כמה אני כבר לא תמים.
עד כמה יש לי פגמים.
וזה הצחיק אותי?
אולי רק קצת
ואולי בכלל לא?
הפעם הראשונה שאני זוכר שקרה משהו מוזר הייתה שסוקי הלכה לישון אצל חברה
קמתי באמצע הלילה כדי לשתות קצת מים
ובדרך חזרה מהמדבח היו קולות מהחדר הורים
או יותר נכון מהחדר של האנשים שילדו אותנו
הדלת הייתה פתוחה מעט
או הרבה
ואת מה שהיה שם
מה שהוא הרגיש שם
הוא לא יצליח למחוק מהמוח שלו בחיים.
###
#נקודת מבט סוקי#
"הפיצה אמורה כבר להגיע לא?" מילמלתי לכיוונו
של לוק שיסתבר שבהה בי כבר כמה דקות
"אתה בוהה בי עכשיו?" שאלתי בעודי מגחחת מעט
"זה פשע?" הוא שאל בעיניים שניסו להיראות תמימות
"מה ההבחנה שלך עד עכשיו פרופסור?"
שאלתי מרימה את גבתי ומביטה על פרצופו
"את יפה " הוא אמר בתון כנה והביט בפרצופי לראות את תגובתי
"חחח, מצחיק, עכשיו באמת, למה אתה מסתכל עלי כל כך הרבה זמן?" שאלתי מנסה להסתיר את זה שדבריו עירערו אותי מעט
לא כי הוא אמר אותם
אלא כי אף אחד אחר לא אמר לי אתזה בחיים
ואולי כי לא חשבתי שזה נכון?
כאילו..
תנו לי להסביר
אני לא שנאתי את עצמי (לפחות לא באותם דקות)
אבל בהשוואה לבנות אחרות הייתי 50 אחוז ואני מפרגנת לעצמי עם 50 אחוז.
"אני מנסה לקרוא את ההבעות פנים שלך" הוא ענה שוב קוטע את מחשבותי
"ואיך זה מצליח עד עכשיו?" אני מביטה בו מבודרת
"לא משהו" הוא הודה ונשאן אחורנית על הספה מביט בי ביאוש.
"תודה על המחמאה." אמרתי במבט מרוצה
"אני כן יכול להבחין בכמה מההבעות שלך" הוא אמר ובא להמשיך אך קטעתי אותו
"כן, אבל רק באלו שאני מאפשרת לך להבין." עניתי כמשלימה את דבריו.
הוא הנהן בהסכמה והמשיך להביט בי "איך את עושה אתזה?"
"סוד" מלמלתי בתור בדיחה ולקחתי עוד עוגיה מן הקערה שהייתה מונחת על השולחן
"עכשיו באמת" הוא אמר ממתין לתשובתי
"הרגל. כשאתה כבר לא סומך על אנשים אתה מפתח הרגל לא לסמוך עליהם עם הרגשות שלך." מילמלתי כאילו זה היה הדבר הכי ברור שיש
אבל לפי הבעותיו היה ניראה ש...טעיתי?
"זה הדבר הכי עצוב שאי פעם שמעתי מישהו אומר" הוא מילמל
צחקקתי לכיוונו "מרגש ביותר" מילמלתי והעברתי את ידי על יד עיני בתנועה שמוחה דימעה דמיונית שמעולם לא תהיה שם.
"אני רציני" הוא אמר עדיין מביט בפני
"אתה לא היחיד." משכתי את כתיפי והבטתי בפרצופו
"עם כבר התחלנו לנתח אופי, גם לי יש כמה הבחנות" אמרתי ונשענתי אחורנית על הספה בוחנת את פרצופו
"תרצי לשטף דוקטור?" הוא ענה בציניות וגילגל את עיניו
"אתה ניראה בן אדם שאוהב ספורט, כאילו, יותר בכיוון של מעריץ ספורט כאילו ספורט זה משהו שהציל אותך." מילמלתי את אחת מההשארות שלי וחיכיתי לתגובתו
"וואוו את.
וואוו"
חייכתי ועל פני נימתח חיוך זכוך ואמיתי לשם שינוי
"אוקי ,גם לי יש הבחנה " הוא מילמל וחיכיתי לדבריו
"את לא אוהבת שמחמיאים לך, או - שאת פשוט לא מאמינה בזה" הוא גמר לומר ואני שתקתי
זה הפתיע אותי.
שמישהו ניסה בכלל להבין את ההבעות פנים שלי
שמישהו הצליח לדלות יותר מימה שהסכמתי אי פעם לספק.
"נו.." הוא מילמל מצפה להסכמתי בעניין
*דינג-דונג*
הפיצה הגיעה והצילה אותי מתשובה מביכה
או מהתעלמות
בינינו... זאת הייתה האופציה השניה.