קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #32

#לוק#
פרצופה היה בוגר יותר מן הפעם האחרונה שניפגשנו, ועברה בי מן צמרמורת קלה של התרגשות
של געגוע...
"המנכל?" פנה אלי ג'ף - העוזר הפרטי שלי  שעמד סביבי כדי להציג לי כמה מן האנשים שהיו באולם
אבל המבט שלי נימשך אליה
"אני שניה אחת חוזר.." מלמלתי והתקרבתי לכיוונה , היה ניראה שהמפגש המחודש הוא לא הדבר הראשון שהיא דמיינה להבוקר..
אבל לא חשבתי שהיא תירצה בזה אחרי מה שקרה באותו הלילה, וכבר לא יכולתי לחכות  יותר.
היא בחנה אותי בעיניה החומות ואז מבטינו הצטלבו
"אני מעניין אותך אה?" גחחתי ופתחתי את החליפה
"יש עוד מה לראות אם רק תב-" התחלתי לומר בהתגרות עד שגילגלה את עינייה
התגעגעתי לזה.
הגלגול עיניים הזה
העיניים האלא.
" מצחיק מאוד לוק-" היא התחלה לומר
אבל אז קול קטע אותה
"זה המנכל בשבילך." ג'ף עמד מאחורי מיישר את חליפתו ומרים את ראשו בגאווה
היא הרימה את ראשה ועל פניה היה פרצוף ניגעל
"בשבילך הוא המנכל, אבל בשבילי הו-"
חיכיתי שהיא תשלים את משפטה
רציתי לדעת מה הייתי בשבילה
אבל מישהו עמד מאחורינו
"בשבילך הוא מה? מיס קלארק.." עמד שם מישהו שניראה בשנות ה40 לחייו , הוא לבש בגדים רישמיים וענד טבעת
"ומי אתה בדיוק עם יורשה לי לשאול..."
"זה.. אדון ג'ונס " ג'ף הציג אותו בפני
אז הוא כנאירה ה..
"הבוס שלי." היא השלימה את מחשבותי כאילו הייתה טלפתית
"תוכל להיכנס למשרדי כדי לדון על מה שבשבילו באתה לכאן אדון...."
"לוק, תיקרא לי לוק." מלמלתי עדיין מביט בסוקי
שיערה היה מעט קצר יותר מבעבר אבל לא המעיט ביופיה, אני לא חושב שמשהו יכל לעשות אתזה...
עינייה החומות ניראו כאילו היא בנתה סביבהן עוד חומות
חומות שבפעם קודמת הצלחתי לחשוף.
ושפתיה-
"אדוני?" ג'ף מלמל תולש אותי ממחשבותי
"שנכנס?" מלמל אדון ג'ונס והווה את ידו כלפי הדלת הפתוחה
"אשמח למספר החדש שלך..." מלמלתי לכיוונה מוציא את הטלפון כדי לשמור אותה בין אנשי הקשר
פרצופה היה מהוסס מעט אבל לבסוף היא הושיתה לי כרטיס ביקור והחלה מתרחקת מישם
אבל גם כשהלכה כשפניה לא לכיווני יכולתי להרגיש באי נוחות שעתתה אותה
אבל האם זה היה בגלל חבר וותיק שהיא פגשה בניגוד לרצונה
או שזה היה... משהו אחר?
"אדונ-"
"אני נכנס ג'ף." ניתקתי את מבטי מימנה ונכנסתי אחרי אדון ג'ונס למשרד

#סוקי#
ידי רעדו מעט , התרחקי מהם כמה שיכולתי אבל המרחק לא עזר. עדיין הרגשתי אותו בוהה בי
נעצרתי ליד הקולר של העובדים והתחלתי לעלות מים קרים בשביל לשתות
מה אם-
"אווץ-" זה לא היה מים קרים...
קבלתי כוויה.
למה היום הזה רק הולך ומידרדר?!
הלכתי במהירות לכיור הקרוב ושתפתי את ידי במהירות
הוזזתי את ידי כדי לראות את מצב הכוויה-
עדיין תישאר צלקת.
אבל צלקות מעולם לא הפריעו לי, אלא מה שתגרום הצלקת
הוא ישים לב שמשהו לא בסדר.
שהייתי  מוסחת.
ש-
שהוא היה חשוב לי..
אני אראה שוב חולשה לידו
את צריכה להתאפס על עצמך סוקי . גערתי בעצמי והתקדמתי כדי לחבוש במהירות את ידי
לאחר שחבשתי אותה מעט עם נייר דבק שהיה במשרד ותחבושת מוזרה שהייתה לי בתיק יצאתי
מבניין בית המשפט
הייתי צריכה אוויר- דחוף.
עליתי לרכבי והתחלתי לנהוג למקום היחיד בו הרגשתי עצמי שוב
המקום היחיד בו לא הייתי שבורה
המקום היחיד בו הרגשתי אותו-
את ריי.

9# שנים קודם לכן#
הכל קרה מהר כל כך
זה הכאילו הוא שניה אחת כאן
ושניה אחת לא
זה היה כאילו-
כאילו העולם רצה להכחיש את קיומו.
הרופאים לא נתנו לי לראות את גופתו, אבל זה לא שנלחמתי יותר מידי.
הייתי צריכה להילחם. הייתי צריכה-
יד חמה נגעה בכתפי , היא הייתה מוכרת אבל בכל זאת נירתעתי והרחקתי אותו.
"סוקי.." קולו הרך של לוק הידהד שאוזני
אבל אני פשוט הצתנפתי לכדור על הריצפה הדמעות לא יצאו
כלום לא יצא
אני לא שמעתי
אני לא ראיתי
כלום.
הוא עדיין כאן
הוא לא יכל לעזוב אותי
הוא עדיין-
סוקי
מה סוקי?-
"סוקי?" קולו של לוק עדיין היה ברקע וניסיתי להדוף את הרעש
רציתי להישאר לבד
הגיע לי להישאר לבד.
"אני כאן, הכל י-"
"אל תגיד את זה!"
הרמתי את ראשי ופגעתי בסנטרו של לוק
אבל זה לא הזיז לי
הוא היה ניראה מבולבל
"אל- פשוט אל!"
"סוקי.." הוא ניסה להניח שוב יד על כתפי אבל התרחקתי מימנו
"כלום לא יהיה בסדר. " מלמלתי בקול שבור
ובמבט שבור עוד יותר
הסתובבתי ורצתי משם
שמעתי קולות צועקים אחרי
שמעתי דברים נופלים
אבל כלום כבר לא שינה
הוא- הוא לא כאן?
אומרים שבהבל יש 5 שלבים
הראשון הוא ההכחשה
אומרים שבשביל להתגבר לגמרי על מישהו צריך לעבור את כולם
צריך להגיע לסוף.
אבל לא רציתי..
רציתי להישאר בשלב הראשון
כי אם אני אכחיש מספיק הרבה
מספיק חזק
אני עדיין ארגיש אותו כאן-
לידי.