קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #10

נכנסתי לחדר האחות מתקדמת לכיוון המיטה עליה ישב אחי
"אז מה היא אמרה?" שאלתי בחשש מנסה עדיין לשמור על קור רוח ליד אחי הקטן.
"שלוש צלעות שבורות ונקע בקרסול- אני חושב שאפשר להתחרות על מקום הילד המוכה, לפחות אני אזכה במשהו" הוא מילמל וקרץ בציניות.
אוקי, אז אנחנו דומים בעוד משהו חוץ מהעיניים.
לשנינו יש חוץ הומור מעוות.
חשבתי לעצמי וחייכתי במרירות.
אני הכרתי את מנגנון ההגנה שלו יותר מידי טוב.
להיתבדח על דברים.
להאמין שלא אכפת לו מכל מה שקרה.
לשמור בפנים הכל.
אני עשיתי אתזה
אני הייתי שם.
עד שדברים נהפכו באמת ללא חשובים.
עד שהחלטתי פשוט להתעלם מהרגשות שלי
כי החלטתי להיות בשליטה.
על הכל.
עד כמה שאפשר.
"טוב.. אז מתי נוכל ללכת הביתה?" הוא מלמל לכיווני, מחכה לתשובה.
קפאתי.
אנחנו לא יכולים ללכת הביתה.
אני לא יכולה להשאיר אותו לבד איתה.
"יש אולי חבר שתוכל לישון אצלו בכמה ימים הקרובי-" התחלתי לומר ואז קלטתי את החוסר רגישות שיצאה מפי.
ה'חברים' שלו הרביצו לו.
ה'חברים' שלו פגעו בו.
אין לו על מי לסמוך.
אין לנו על מי לסמוך.
"אני יכול לארח אותו" נשמע קול מכניסת החדר.
והסתובבתי למרות שכבר ידעתי מי יהיה שם.
"מצחיק" אמרתי מבלי להניד עפעף
"אני רציני" הוא אמר ועל פניו היה מבט עצוב
מבט עמוק
מבט שרציתי לבטוח בו.
אבל לא יכולתי.
"אנחנו לא מכירים אותך. אז תפסיק להיות פדופיל שמזמין ילדים אליך הביתה." אמרתי והסתובבתי בחזרה לכיוונו של ריי.
על פניו היה מבט עצוב ומאוכזב.
הוא היה מאוכזב מימני,
מזה שלא הגעתי לפני שהכל התדרדר.
"עד כמה שידוע לי אני לא פדופיל." הוא אמר ושמעתי את צעדיו מתקדמים לכיווני.
הסתובבתי מעט כך שאוכל להביט גם בלוק וגם בריי.
"אז אתה לא מכחיש את זה שאנחנו לא מכירים."
הזדקפתי מעט והישרתי מבט לתוך עיניו.
הוא התקדם לכיווני והתקופף מעט כדי ללחוש לאוזני.
פיו היה מילימטר מאוזני. הרגשתי את נשימותיו העמוקות.
"זה לא אומר שאני לא רוצה להכיר." הוא לחש ואז הזדקף כאילו לא אמר כלום מעולם.
"חוץ מיזה, אני לא שאלתי אותך, שאלתי אותו" הוא אמר והביט לכיוונו של ריי.
"א-אותי?" מבטו של ריי היה מבולבל והוא סובב את ראשו מביט בי.
"אתה רוצה?" לוק המשיך להישיר את מבטו את ריי.
"אמ..." הוא אמר בהיסוס עדיין מביט בי כדי לקבל את אישורי.
לצערי, לא נראה שיש ברירה אחרת.
"אוקי, אז אנחנו נבוא אליך." נאנחתי והבטתי בלוק.
"לא הזמנתי אותך" הוא אמר בחיוך מתגרה ושילב את ידיו.
התקדמתי לכיוונו סוגרת את המעט מרחק שהיה בינינו ורוכנת לאוזניו
"אח שלי זה החיים שלי. ואני לא סומכת עליך עם החיים שלי." מילמלתי לכיוונו והתרחקתי מימנו מביטה בריי בחיוך.
"כשנצא מכאן נלך לקנות פיצה" אמרתי לו והתיישבתי על מיטתו מחזיקה בעדינות בידו
הוא רק הנהן.
###
יצאנו מבית הספר בזמן ההפסקה כאשר לוק הולך אחרינו.
חשבתי שהוא יחזור בו או ישכח את מה שאמר אבל לא.
נעצתי מבטים בילדים שהביטו בריי בזילזול או בגועל.
חבל שמבטים לא יכולים להכאיב כמו שמעיים יכולים...
"אתם באים אלי כבר מעכשיו, לא?" קולו של לוק נשמע מאחורינו והיה משהו בדבריו.
"נלך לקחת דברים מהבית וא נבוא." אמרתי מנסה כמה שיותר לדחות את המבוכה שהולכת לבוא.
"אני יקפיץ אתכם"
הוא באמת לא מבין רמזים.
אבל לשם שינוי שמחתי שלא. לסחוב את ריי הביתה היה קצת בעייתי בתחבורה ציבורית.
"יש לך בכלל רישיון? או שאתה כמו כל הילדים המפונקים שלא צריכים אתזה ביגלל קשרים?" מלמלתי לכיוונו בזלזול.
"זה משנה?"  הוא ניסה לחקות את קולי, אבל יצא לו כחכוח מוזר במקום זאת.
ריי ציחקק.
"זה לא מצחיק ריי!" מילמלתי לכיוונו מנסה לסתום את פיו.
"אז למה את מחייכת?" הוא שאל בורח מידי ומסתתר מאחורי גבו של לוק עדיין צוחק עלי.
אוקי, אולי זה היה קצת מצחיק.
"אנחנו לא אמורים ללכת כבר?" מילמלתי בעצבנות לכיוונו של לוק שהביט בי עדיין מבודח.
הוא פתח את דלת הרכב השחור שלו והביט לכיווני
"נשים קודם"... הוא מילמל בהתגרות.
אדיוט.