קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #23

#סוקי#
יצאתי מן הספריה עם הרצון להרוג מישהו
לא שזה מפתיע
אבל עדיין..
מי הוא שיגיד לי שהכל בסדר
שהכל יהיה בסדר?!
התקדמתי בעצבנות לכיוון הפניה הקרובה שמובילה למדרגות, אבל אז נתקעתי במשהו, יותר נכון, במישהו.
המזל הפאקינג מחורבן שלי.. חשבתי ושיפשפתי את ראשי תוך שאני מרימה אותו כדי לראות במי התנגשתי
זה היה נער בן גילי עם שיער בצבע שטני ועיניים בצבע חום דבש
הוא היה ניראלי מוכר.
"את מנסה להיזכר איפה ניפגשנו, נכון?"
מצמצתי לשניה והנהנתי קלות
עינייו כאילו חסמו כל רגש שאי פעם הפגין
או לא הפגין...
נפל לי האסימון
"אתה הילד ששאל עם אני חדשה, נכון?"
הוא הנהן עם חיוך קטן שניפרס על ספתיו, אבל זה לא היה חיוך אמיתי.
זה היה כדי לגרום לי לחשוב שחייך
אבל למה?
"טוב, אני צריכה ללכת.." מלמלתי ועקפתי אותו לכיוון המדרגות
"תימסרי לאח שלך שיבריא. הוא לא יכול להיפגע יותר מידי מהר.." הוא מלמל בתון שלא יכולתי לזהות
אבל זה לא היה תון חיובי
הסתובבתי לכיוונו כדי לבחון את פרצופו , אבל הוא כבר נעלם.
זה היה...
מוזר.
ממש מוזר.
חשבתי לעצמי
והתחלתי לעלות במדרגות לכיוון כיתתי.
כשהגעתי לכיתה ,ציפיתי לכולם יתעלמו מקיומי כמו בכל פעם, אבל כמה מן הבנים הפנו את מבטים אלי בצורה מוזרה, והבנות התלחששו כשעל פרצופיהן מבטים מאשימים
התיישבתי במקום שלי והפעלתי את המוזיקה
מוזיקה תמיד עוזרת
איך אומרים:'כשהמילים כושלות המוזיקה מדברת'
טוב.. באנגלית זה נשמע יותר טוב...

When the words fail the music speaks)

אבל כן...
זה היה משפט נכון, ובואו נאמר את האמת, המוזיקה מעולם לא בגדה בנו
אנשים כן.
מוזיקה היה דבר אחד בחיים שיכולתי להישאב עליו מבלי לחשוש מבגידה
מסכין בגב
מרווחה.
מישהי מקידמת הכיתה קמה לכיווני סובבה את הכיסא שהיה בשולחן מקדמי והתיישבה למולי.
אני לא יודעת מי היא , או איך קוראים לה
ובכנות
אתם לא יכולים להאשים אותי...
כולן כאן מיתלבשות אותו הדבר
עם אותה התסרוקת
אותו המסטיק
ואותו האודם
פאקינג לחץ חברתי..#
היא ציפתה שאני אוריד את האוזניות, אבל נהנתי להתעלם מימנה יותר מאשר להביט בה.. האודם ממש צרם על שפתיה
ולא באופן מושך
אלא באופן מגעיל.
היא לבשה טופ שחור וג'ינס שחור ששהיה ניראה יותר כמו תחתונים מאשר כמו מכנס כולשהו וכמובן אולסטאר שחור
ותאמינו לי, אני אוהבת אולסטאר שחור, הוא נוח, והוא יפה, ואולי זה הלחץ חברתי שמדבר
אבל לא באמת הייתה לי חברה שתלחיץ אותי
חחח
ככה שזה לא היה זה.
הורדתי לבסוף את האוזניות מחכה למוצא פיה
"את יודעת מה שמעתי?" היא אמרה זאת בין לעיסות המסטיק שלה שצרמו באוזני
גלגלתי את עיניי
"אני שמעתי. שאת." היא אמרה והצביעה עלי
"ולוק המצטיין של כיתה י"א" היא הוסיפה
ועוד פעם גלגלתי את עיניי
"ביחד."
וואו ,עם חשבתי שאין לבני אדם בכיתה הזאת שכל -עכשיו אני בטוחה בזה.
"אהאה, ואיך זה קשור אליך עם זה נכון או לא נכון?" שאלתי מחכה שתתחפף מכאן
"כולם כאן יודעים שאת נידבקת עליו כמו עלוקה"
התעלמתי
"כי אין לך חברים אחרים"
התעלמתי
"וכי הוא עזר לאח הקטן והמפג-"
היא ביקשה את זה.
תקעתי את אגרופי בפרצופה
היא לא תדבר על אח שלי.
בשום צורה
בשום זמן
בשום מקום.
היא התחילה לבכות
כמה בנות הצטופפו מסביבה כדי לתמוך בה וכדי להגניב לכיווני עוד מבטים מאשימים
אבל זה לא הזיז לי.
התקדמתי לכיוון היציאה מהכיתה אבל כמה בנים שכנאירה היו שפוטים שלה נעמדו שם כדי לחסום אותי
"אני בטוחה שעם החלטתם שאני ולוק בזוגיות על פי שמעות, גם שמעתם שאחד החברים שלו קיבל בעיטה בין הרגלים"
הם הביטו אחד בשני במבטים שהיו נראים..
מפוחדים?
הם זזו ופינו לי מקום לעבור
"נקבות.." מילמלתי לכיוונם ויצאתי מן הכיתה