קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #28

#סוקי#
עוד באותו היום כבר ארזנו את התיקים ונסענו הביתה, או יותר נכון למקום שבו האדם שילד אותנו נימצא.
לוק הסיע אותנו ואני וריי עדיין לא דיברנו
הוא התעלם מימני
הוא כעס עלי
אבל-
אבל הוא צדק.
הייתי פחדנית, אנחנו עזבנו את המקום שבו שהינו שלוש שבועות רק בגלל שאני פחדתי.
היה לו טוב שם.
הוא נהנה שם.
וכולי אני לא אודה בזה בקול
אבל גם אני..
ההרגשה שם הייתה בטוחה.
ועכשיו אנחנו חוזרים למקום שהייתי רוצה למחוק מהראש שלי
מהראש שלו.
למחוק הכל.
לוק עצר את הרכב ליד ביתינו וריי יצא מבלי להביט בי בכלל ,באתי לצאת אחריו אבל לוק עצר אותי
"אתם עדיין יכולים לחזור. הבית שלי תמ-"
"לא. אנחנו ניסתדר כאן. ותודה על מה שעשיתם עד עכשיו"
"אני רציני." הוא הביט לתוך עיני
"גם אני" מלמלתי
הוא שחרר את ידו ונכנסתי לבייתי מבלי להביט לאחור
הבית היה שקט
שקט יותר מבדרך כלל
הוא היה מלוכלך באופן שלא יכולתי לראות את הריצפה מבעד למגשי הפיצה שהיו זרוקים עליה
הכל היה מלוכלך
מטונף
זה לא היה בית , זה היה מזבלה.
"עדיין חושבת שניסתדר כאן?" שמעתי את ריי אומר כשהוא עומד עד אחת המדרגות מאחורי ומביט בי במבט מאשים
מבט ששבר אותי
"זה בשביל שתינו ריי, זה כי אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד, זה כי-"
"את רק מתרצת. זה לא בגלל שום דבר כזה. את יודעת אתזה טוב מאוד. אני יודע את זה טוב מאוד."
שתקתי
התביישתי?
הוא צדק.
לא רציתי להודות בזה?
איףףףףף
למה הכל כל כך מסובך?!.
"ריי- אני- זה- מ-"
"פשוט נימאס לי. את יודעת.. לפעמים..., לפעמים הלוואי ולא הייתי קיים."  הוא אמר את זה במבט עצוב
"אני - ריי-" התקרבתי כדי לחבק אותו אבל הוא נירתע
"אני אסתדר לבד. איך אמרת? 'אי אפשר לסמוך על אף אחד' לא ככה?" הוא אמר והלך לחדר המשוטף של שתינו
ניסיתי לעצור את הדמעות
כי-
וואוו, זה כאב. ממש כאב.
הוא- הוא לא סומך עלי?
הרגשתי חנוקה
השיניים שלי נקשו
ידיים רועדות?- זה- זה נורמלי?
נפלתי מבלי באמת להיתקע במשהו
איך אומרים בשפה יותר 'מופלצת' - 'רגלי כשלו'
הבן אדם היחיד שבשבילו חייתי לא סומך עלי
הוא-
הוא לא סומך עלי.
קמתי מהרצפה והתיישבתי על הספה
הייתי צריכה להתחיל לנקות את הבית הזה
את החדרון הזה?
את הגהנום הזה.
אבל לא היה לי כוח.
לא לבכות.
לא לקום למיתה.
לא היה לי כוח
הנחתי את ראשי על אחת הכריות שעל הספה ונרדמתי
מקווה שהכל חלק מסיוט אחד גדול שיעבור אם אקום מימנו.
###
כבר כמה ימים שאנחנו לא מדברים
הוא מתעלם מימני
אח שלי מתעלם מימני.
הלכנו ביחד לבית ספר וחזרנו
אבל שום אנטרקציה
כאילו אני אוויר מבחינתו
כלום
שום דבר
לעומתו לוק דווקא היה מאוד נידבק, ולא בקטע מציק(באופן מפתיע למדי) ישבנו ביחד בהפסקות וקיבלנו אין ספור מבטים מציקים אבל זה עזר איכשהו, זה הפיג חלק מהבדידות שלא ידעתי שקיימת בי...
אבל לא סמכתי עליו.
הוא עדיין שמר מרחק.
הוא עדיין לא היה קרוב מספיק בשביל לפגוע בי
או שזה מה שסיפרתי לעצמי...

היינו עדיין צריכים להיזהר מהרווחה אבל חוץ מיזה חזרנו לחיים הרגילים שלנו
אמא מסוממת
בית קורס
ושתי ילדים שלא יודעים איך להתמודד עם זה
או אחד אם השני
כן, אחלה דבר עם מורידים את ה'אחלה'.
אני רוצה שכבר נחזור לדבר.
שהוא יפסיק להתעלם מימני
שהוא יפסיק לכעוס עלי.
שהוא פשוט יפסיק.
"סוקי, את שומעת אותי?" קולו של לוק היה קרוב באופן ניכר לאוזני ורק אז יצאתי מהמחשבות שתי וחזרתי למציאות
"כ-כן, אמרת משהו?"
"את עדין דואגת בנוגע לריי, נכון?"
הנהנתי קלות
"תלכי לדבר איתו. "
"הוא לא ר-"
"תלכי לדבר איתו סו."
איך הוא קרה לי בדיוק?
הרמתי גבה לכיוונו
"אוקי אוקי, אני לא אקצר את השם שלך כי הוא כבר גם ככה קצר, אבל תלכי לדבר איתו. הוא אח שלך. ואת אוהבת אותו."
הוא צדק בזה הוא אח שלי. אני אוהבת אותו. ובמיוחד בזה ש.. היינו צריכים לדבר.
קמתי מן השולחן לכיוון השולחן בו ישב ריי ונגעתי מעט בכתפו
הוא הסתובב והביט בי "מה את רוצה?"
"אני- אנחנו צריכים לדבר."
מבטו היה קצר רוח הוא גלגל את עינו אך קם מהשולחן והחל ללכת לחצר
נעצרנו ליד הנדנדות וכל אחד התיישב על נדנדה
"על מה אנחנו צריכים לדבר?"
"על- על זה שאנחנו לא מדברים?"
כן. אני לא הכי טובה בלהתחיל שיחה מלב אל לב.
הוא שוב גלגל את עיניו, מנהג שלי.
גנב קטן.
"אם אין לך שום דבר לומר אני הולך."
הוא קם
קמתי גם אני כדי לעצור בעדו
"אני- יש לי מה לומר"
לא היה לי. אבל היינו צריכים לדבר.
על כל דבר-
על שום דבר-
היינו צריכים לדבר.
"אני מקשיב."
שתקתי.
"את בכלל יודעת למה אני עצבני עליך?."
שתקתי
"אני עצבני לא בגלל שהלכנו מהבית של לוק. אלא בגלל שאת לא מודה בזה שהלכנו בגלל שאת פחדת. לא אני - לא עזבנו בגללי. עזבנו בגללך."
"זה לא נכ-" התחלתי לומר אך הוא קטע אותי
"ואת עושה אתזה שוב. את תמיד עשית אתזה. השלכת את האשמה על מישהו אחר."
אני ל-"
"הייתה לך ההזדמנות לדבר. עכשיו תורי."
השתתקתי.
"גם כשאבא רצה לקחת אותנו מכאן. את לא רצית ללכת. למרות שידעת , בפנים-את ידעת שלא יהיה לנו כאן טוב עם אמא."
שתקתי
"מה , בלעת את הלשון?."
לא בלעתי- הלוואי והייתי בולעת
הכעס החל להתפתח בתוכי
"אתה זוכר בן כמה היית כשאבא עזב ריי?" שאלתי בקול דק ומחוספס
"בן.. 6, ניראלי." הוא ענה לא בטוח בעצמו אבל עדיין כועס
"אתה יודע בת כמה אני הייתי כשהבנתי מה זה אונס?!" לא ידעתי עם צעקתי או אמרתי אתזה
אבל זה כבר לא היה משנה.
"איך זה קשור ס-"
"עכשיו אני מדברת."
הוא השתתק
"הייתי בת 5 ריי,
אתה יודע איך גיליתי את זה?!"
הצבע אצל מפניו
"הוא- הוא-" ריי מלמל
"הוא אנס אותה ריי. אנס!."
שמעתי את שניו נוקשות
"הוא לא היה בן אדם טוב ריי, הבחירה שעשיתי  הייתה בחירה גרועה. אבל היא הייתה הטובה מבין השתיים!"
דמעות נזלו מפני וגם מפניו
אבל כבר לא יכולתי
לא יכולתי לשמור בפנים
הכעם-
כל כך הרבה כעס...
והייתי צריכה להוציא אותו על מישהו
פגעתי באדם הכי חשוב לי בעולם
האדם היחיד שבשבילו אני חיה
פגעתי בריי.