#סוקי#
השיעור הראשון ניגמר , או שזה היה השני?
לא ממש שמתי לב..
הצילצול להפסקת אוכל נשמע ויצאתי מהכיתה פונה במיסדרונות לפי סדר לא אקראי
התיישבתי בקפיטריה בלי לקחת אוכל והתעסקתי בטלפון שלי מחפשת את השיר הספציפי ההוא שיגרום להכל להרגיש ולהראות שחור
תוך כדי שגללתי בספוטיפיי יד הושתה לכיווני ושלפה את הטלפון מבין ידי
הרמתי את ראשי
אריק עמד שם
הוא לגמרי לא מבין רמזים
"אני מבינה שבעיטה אחת לא הספיקה לך.." מילמלתי וקמתי לכיוונו כדי לקחת בחזרה את הטלפון מידיו
"את קורעת ,אמרו לך אתזה?" הוא מלמל בציניות והרים את הטלפון מעל לראשו כדי להקשות עלי לקחת אותו
הוא היה בערך מטר שמונים, לא גבוה מידי אבל לא נמוך
אני מטר שישים ותשע ,ככה שהגובה בינינו הוא לא יהיה מכשול רציני
"אני לעומתך לא צריכה שאנשים יגידו לי אתזה כדי לדעת" מלמלתי במשיכת כתייפים מעבירה בראשי כמה סיטואציות כדי לפעול בדרך הטובה ביותר
"שמעתם אתזה חברה?!" הוא דחף בידו את אחד מחבריו ושניהם החלו לצחוק בפראות ובטמטום
"תחזיר לי אתזה". מלמלתי והושטתי את ידי לכיוונו
"ואם לא באלי?" הוא אמר בילדותיות כדי לעצבן אותי...
גלגלתי את עיני
הספסל של הקפיטריה היה כמה סנטימטרים מרגלי והוא יצר חיבור כמעט ישיר לשולחן
קפצתי במהירות ובמיומנות על הכיסא ומשם דילגתי לשולחן מהשולחן קפצתי והושתתי את ידי לטלפון שלי שתוך שניה החליק לתוך ידי בחזרה
נחתתי על הריצפה בנחיתה כמעט רכה סידרתי את חולצתי מהקפיצה
"ווטפ-" אריק עמד מאחורי איפה שעמד לפני שעברתי אותו על ידי תיפוס על השולחן
חייכתי לעצמי והתחלתי ללכת ליציאה מהקפיטריה
אבל יד חסונה תפסה בידי הפצועה בדיוק על הפצע ומחץ את התפרים לתוך עורי
אנחות כאב יצאו מפי והאוזניות נפלו על הארץ
"מה קרה, כבר לא חזקה כל כך?" אריק מילמל וכשראה שפעולה זאת כואבת לי לחץ את ידיו ביותר כוח
אחד התפרים ניפרם
מעט דם החל לצאת מהפצע שהיה מלא במוגלה
אבל אז היד של אריק השתחררה
הרמתי את מבטי כדי לראות מה קרה
לוק עמד שם ואריק היה על הריצפה ממש מתחת לוק
"תתרחק מימנה אם אתה לא רוצה בעיטה לאותו המקום שהיא בעטה לך בבוקר." הוא מלמל בחשיקת שיניים ועינייו של אריק הביעו פחד
לוק הסתובב לכיווני ופניו נהפכו ממאימות לרכות ודואגות
הוא הביט בתפרים שעל ידי ואחז בידי השניה מושך אותי אל מיחוץ לקפיטריה
ולשם שינוי ,לא התנגדתי, רציתי ללכת משם
להיעלם.
להתאדות.
לעשות את מה שאני טובה בו...
לוק נעצר לאחר כמה דקות שהלכנו במיסדרון והתכופף מעט כדי לבחון את ידי
"זה סתם תפר שניקרע , זה בסדר" מילמלתי ובאתי למשוך את ידי מאחיזתו
אבל הוא תפס בה חזק והרים את ראשו מביט לתוך עיני
"זה, זה בסדר?!" הוא אמר בעצבנות וגבותיו יצרו בינהם קו דקיק שסימל על כעס.
לוק כעס.
אבל על מה?
"כן, הפצע שלי יהיה בסדר עוד כמה ימים"
ניסיתי למשוך את ידי בחזרה לצד גופי אבל הוא עצר אותי שוב
"את יודעת שלא לזה התכוונתי" הוא מלמל הקולו נהפך לרך במקום לכועס
"זה לא צריך להדאיג אותך." אמרתי בעצבנות ומשכתי את ידי בחוזקה כך שהפעם היא השתחררה מאחיזתו והתחלתי ללכת במהירות לכיוון כיתתי
הוא לא הלך אחרי
אבל שמעתי אותו ממלמל משהו
"אבל זה כן מדאיג אותי.."
הדברים שלו גרמו לי למין חמימות בפנים
לא ידעתי למה..
וזה הפחיד אותי.
ידעתי שאני צריכה להתרחק מימנו.
מלוק.
אסור לי לסמוך עליו.
אסור לסמוך על אף אחד.
YOU ARE READING
קרן האור לחושך שבתוכי.
Teen Fictionסוקי היא נערה פסימית. פסימית לחיים. לאנשים. לכל מה שזז ולא זז. כל דבר בעולם תמיד איכזב אותה. והסיבה היחידה שהיא עוד לא החליטה לשים קץ לחיים האומללים שלה זה שיש לה אח קטן. עם כל זה שהיא חשבה שאין לה לב... היא לא תשאיר אותו לבד בעולם. היא חיה בשבילו...
