קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #3

שמעתי אותם רבים.
צועקים.
וזה לא היה דבר חדש במיוחד(או בכלל..)
ניגשתי לדלת חדרי כדי לשמוע כמה הסכנה קרובה אלי.
כמה האסון שהכחשתי את קיומו קרוב יותר מאי פעם.
סגרתי את דלת חדרי ,סובבתי את המנעול
והבטתי בגופו הצנום של אחי הקטן מיתכרבל בסמכתי
כאילו העולם טוב.
כאילו יש סוף טוב לסיפור שלנו.
כאילו כלום לא קורה מעבר לדלת חדרינו.
לפעמים קינאתי בו, על היכולת להתעלם מכל העולם ופשוט להיות אופטימי.
להיות שמח.
להיות...
לא מציאותי.
אבל לא יכלתי. כי מתוך שנינו היה צריך מישהו- שישאר על המשמר.
שיחשוד בכל רגע של סכנה.
מישהו שיגן על שתינו כי אף אחד אחר לא עשה את זה.
התקרבתי אל פניו ברכות וליטפתי אותן באצבעותי כאשר על פני ניפרס חיוך קטן של עצב.
רציתי לתת לו הכל.
כל משחק שאי פעם רצה ולא יכל לקבל.
כל ממתק שאי פעם רצה ולא יכל לקנות.
רצון...
רצון זה דבר חזק.
אבל לא מציאותי.
הוא הוציא את ידו מן השמיכה הרכה והניח אותה על ידי
יותר נכון אחז בידי.
כאילו פחד שאיעלם.
אתאדה.
אברח...
התכופפתי כדי לנשוק לראשו, אך שניה לפני-
הדלת ניפרצה.
###סוף פלאשבק###
קמתי מן החלום המזוויע ביגלל צלילו החד של השעון המעורר.
יותר נכון זיכרון מזוויע.
הבטתי בשעון המחורבן.
השעה הייתה 7:56
"פאק" מילמלתי לעצמי וקפצתי מן המיתה.
"ריי!" החלתי לצעוק לכיוונו של אחי בזמן שהלבשתי ברישול את החולצה הראשונה שראיתי ואת הג'ינס השחור שלי.
"מה את רוצה?" שאל ריי תוך שהוא משפשף את עיניו בעיפות
"השעה כבר 8:45, תקום!" צעקתי לכיוונו
זה לא היה נכון, אבל זאת הייתה הדרך היחידה להעיר אותו לגמרי.
וכמו שצפיתי , הוא קם תוך כמה שניות והחל גם הוא להתלבש .
תוך כמה דקות שתינו היינו מאורגנים עם תיקים על הגב, עומדים ליד כיור המדבח ומצחצחים את שינינו.
משפריצים מים אחד על השני וגם קצף פה ושם, ויצאנו ללימודים.
אחי הלך לקומת החטיבה של כיתה ז' ואני עליתי לקומה של הכיתה שלי. כיתה י'.
בלי להיכנס אפילו ידעתי שהיום הזה הולך להיות מחריד.
זאת הייתה תחושת בטן מוחכת מחקרית.
וזאת הייתה התחושה הרגילה שלי.
זה בית ספר. כיף לא יהיה כאן,  עם יש כזה דבר בכלל כיף.
וגם כאילו, מאיפה הרעיון לדחוף ערימה של בני נוער לתוך כיתה ולשים עליהם מבוגר 'אחראי'.
מי האידיוט שחשב על זה?!
ניכנסתי לתוך הכיתה והיה ניראה שהמורה לא משתלט על המופרעים של הכיתה ,
כמה מפתיע חשבתי בעודי מגלגלת את עיניי
"סיי, תתישבי ליד רו-" החל לומר לכיווני המורה אח קולו נקטע בכדור נייר גדול שהופנע לכיווני
ונעצר סנטימטר מפני , על ידי ידי הימנית.
היו כמה קולות התפעלות וכמה צרחות, אבל כשהסתובבתי לכיוונם הם השתתקו.
כאילו מבטי יכל לפגוע באחד מהם אם יוציא קול מפיו.
כאילו אני רוצחת.
מה שלא יכולתי לגמרי להכחיש...
גילגלתי את עיניי לכיוונם וזרקתי את הכדור לפח שהיה במרחק של כמה מטרים מימני
ואז פניתי למורה במבט אדיש
"אז.., איפה אמרת להתיישב?"