קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #24

פרק קצת קשה מנקודת מבט מאוד מעניינת ועוד יותר מתוסבכת

#אזהרת טרייגר#

#ריי#
זה הרגיש מוזר.
אחרי שסיפרתי לסוקי.. טוב.. אמ.. הכל...
היא התחילה להתנהג לידיי בסוג של ריחוק
כאילו אני שבר כלי
מה שלא היה כל כך רחוק מהמציאות..
אבל עדיין , זה הפריע לי.
האגם היחידי שאני סומך עליו שומר מימני מרחק.
מנסה לא לפגוע בי.
ועושה את זה שעברתי מה שעברתי כמין מחלה.
היא לא התכוונה שזה מה שיקרה.
אבל זה מה שיצא בסופו של דבר.
ריחוק.
שקרים.
אני מרגיש שאנחנו לא מכירים...
הדלת של החדר שלנו, או יותר נכון שבוא התארכנו נפתחה ובפתח עמד לוק
"ריי? אפשר לדבר איתך?"
אוקי, זה מוזר...
"על מה בדיוק?." נעמדתי מיתקרב עליו מעט אך עדיין שומר מרחק
"אתה רוצה לצאת לגלידה?" הוא הביט בי במבט עדין
או כזה שנסה להיראות ככה
"ל- לבד?" לא רציתי שזה יצא כגימגום אבל זה ניפלט כך מפי
הוא הביט בי במבט שניראה מרחם
זה עיצבן אותי
עד כמה שכולם חשבו שאני שביר
עצבן אותי יותר שניזהרו לידי כמו בובת חרסינה
"בטח. בוא נלך..." מילמלתי מנסה להישמע הכי תקיף וחזק שאני יכול
הוא הביט בי לרגע ואז הינהן יוצא מן החדר ומחכה שאני אבוא בעקבותיו.
את הבור הזה אני חפרתי לעצמי.
#
התיישבנו בחנות הגלידה שניקראה 'דובדבן' שם מוזר במיוחד אבל זה לא שינה את הטעם של הגלידה...
היא הייתה טעימה.
ממש ממש טעימה
לוק הביט בי בחיוך וליקק גם הוא את הגלידה שהייתה בידיו
"אז.. על מה רצית לדבר?" שאלתי בחשדנות
זה בטוח יהיה קשור לסוקי.
"אני..., אני רוצה לומר לך שאני תמיד כאן. , זה ישמע מוזר בתור מישהו שרק הרגע הכרת ,אבל עם אתה צריך לדבר עם מישהו.." הוא גמגם מעט אבל ניראה שיש כנות בקולו.
ההפתעה הכתה בי.
זה...
זה לא מה שציפיתי לשמוע
"למה?".
הוא ניראה מבולבל
"למה מה?"
"למה שתעזור לי" עניתי בפשטות
הוא ניראה מהוסס
"כי אכפת לי ממך."
"לא, אכפת לך מאחותי." לא היססתי לענות לו ,וקולי נהיה תקיף יותר
הוא ניראה כמו בחור טוב, אחד שיגן על סוקי
אחד שישמור עליה
אבל גם אבא שלנו ניראה ככה פעם
גם אמא שלי הייתה בן אדם טוב
גם המורה לאנגלית . 
'אנשים משתנים.'
או שהם מראים את מי שהיו מלכתחילה.
"אכפת לי משתיכם. זה לא קשור ספציפית אליה".
הוא ניראה לי כנה
ישר
כמעט...
כמעט מישהו שאפשר לסמוך עליו...
אבל אני לא אפול בפח הזה שוב
אני לא אאמין לכל אחד שהרגע פגשתי כי זה מה שהוא מצפה שאעשה.
אני לא אתן שישברו אותי כמו פעם
רציתי להאמין לו.
רציתי להישען אחורה.
אבל אני זוכר את הפעם האחרונה שבו עשיתי את זה.
וזה לא ניגמר טוב...
##
באותו יום שהכל קרה
ישבתי בוכה בפינה בחצר, אמא שלי הייתה בבית חולים ביגלל כדורים
את האבא שמעולם לא היה לי אני לא זוכר
סוקי לא באמת הייתה אופציה לפניה מ'לב אל לב'
אז הדמעות הם אלא שעזרו לי
או שהם לא באמת עזרו
אבל הם פשוט לא הפסיקו לרדת.
ואז הוא ניגש אלי.
הוא חייך חיוך לבבי
חיוך של הורה
הוא נגע מעט בכתפי ושאל לשלומי
הוא התעניין. משהו שלא הרבה אנשים עשו אם בכלל...
וזה סיקרן
זה משך אותי
זה היה משהו שהייתי זקוק לו.
דמות אבהית
וככה במשך כמה וכמה הפסקות
כמה וכמה ימים
הוא היה מגיע
הוא היה מדבר איתי
צוחק איתי
הוא ...
הוא היה המקום הבטוח שלי.
הוא אמר שזה בסדר לבכות
ואני סמכתי עליו.
הוא אמר שכל מה שהאחרים אומרים זה שטויות
ואני האמנתי לו.
ואז זה נהיה שונה...
אני לא יודע להצביע בדיוק איפה
אבל זה השתנה.
זה כבר לא היה רק חיבוק
רק עידוד
זה כבר לא היה בחצר...
הפעם הראשונה שבו הבנתי שמשהו ממש לא בסדר הייתה בחדר מורים
זה היה הפסקת 12
ההפסקה היותר ארוכה ביום, ומשום מה החדר מורים היה ריק.
הוא קרה לי לשם
הוא אמר שיש לו משהו לומר ליניכנסתי ודיברנו כ2 דקות
אחרי זה אני לא יודע מה אמרתי או לא אמרתי אבל הוא פשוט אימץ אותי לידיו
הוא חיבק אותי חזק
ידיו גלשו לאיזור המותן שלי
והיד השניה אחזה בישבני
והוא לא שחרר
כנאירה שהוא לא שמע שביקשתי שישחרר
והרי זה היה רק חיבוק...
הוא ישב על כיסא מישרדי והושיב אותי עליו עדיין מחבק אותי חזק
הרגשתי אי נוחות
ביקשתי שוב שישחרר כי לא יכולתי לנשום
אבל הוא עוד פעם לא שמע
כנאירה לא דיברתי מספיק חזק...
זה לא היה אשמתו
הרבה מורים אמרו לי שאני צריך להגיע את התון דיבור שלי
כנאירה הייתי צריך לשמוע בקולם.
הוא שיחרר אותי מעט מן החיבוק והרים אותי גבוה יותר על ברכיו
הוא נאנק בסוג של עונג לא ברור
הוא הרים את היד שהייתה על המותן שלי והניח אותה על לחיי בסוג של דרך ניחום לא ברורה
והיד שהייתה על ישבני מעכה אותו
הרגשתי ממש לא בנוח.
כאילו אני לא אמור להיות כאן
כאילו כל זה לא אמור לקרות
אבל אם הייתי אומר משהו הוא לא היה נישאר
הוא לא היה מדבר איתי יותר
אם הייתי אומר לו משהו
הייתי מאבד את המקום הבטוח שלי...
וזה היה בסדר..
זה היה רק חיבוק...
הוא הוריד אותי מברכיו ויישר את חולצתו ומכנסיו שהזדקרו באופן מוזר במקום שבו..
איף
אני סתם מדמיין...
זה היה רק חיבוק.
זה היה רק המורה.
זה היה בסדר.
"היה לי מאוד כיף בחברתך" הוא אמר בפנים מאירות
מחייכות
"אני-" גמגמתי מעט לכיוונו
"אבל אני חושב שעדיף שלא תאמר לאף אחד שאנחנו מדברים.. "
"זה.., "
זאת הייתה בקשה קצת מוזרה.
הוא כנאירה ראה את הבלבול שסרר אצלי במוח כי הוא הוסיף
"אני פשוט חושש שהם יקנאו..  אתה מבין.. כי אני המורה שלך והם יקנאו בקשר המיוחד שיש לי ולך.."
זה..
זה היה נשמע הגיוני.
זה היה רק חיבוק.
זה היה רק המורה.
זה היה בסדר.
הנהנתי לחיוב ובאתי לצאת מן החדר מורים
"ניתראה בהפסקה הבאה ריי" הוא הביט בי במבט מחייך
הבטתי בו
הוא לא שאל
הוא קבע.
ומשהו במבטו ניראה כמעט...
תקיף
הנהנתי ויצאתי מן החדר מורים
זאת הייתה הפעם הראשונה..
אבל ...
אבל זה היה רק חיבוק.
זה היה רק המורה לאנגלית.
זה היה בסדר.
אבל למה זה לא הרגיש ככה?.