#סוקי#
התעוררתי לקול צלצול הטלפון
'בוס' , מה הוא רוצה עכשיו?
עניתי
"כן, יש בעיה כולשהי?" שאלתי
הוא כחכח מהצד השני של הקו לפני שהחל לדבר- כבל לא סימן טוב.
"אני צריך לעזוב כאן את הפגישה ואצטרך מישהו שיחליף אותי" הוא לא שאל , הוא קבע
וידעתי בדיוק לאיזה פגישה הוא מתכוון...
"אני אגיע הכי מהר שאפשר" עניתי וניתקתי את הקו
זה הולך להיות יום ארוך... חשבתי ובלעתי את רוקי תוך שאני מתקדמת לכיוון הרכב
#לוק#
היא אמורה להיכנס לכאן בכמה דקות הקרובות סידרתי את עניבתי ועברתי על כל הדברים שהיו על השולחן כדי לשמור על מינימום בלגן.
ג'ון הביט בי בבלבול אבל התעלמתי מימנו, דלת המשרד ניפתחה והיא עמדה שם , היא ניראתה עייפה , עינייה סרקו את המשרד אבל היא נימנעה מלהביט בי
זה כאב.
"תביא לשתינו קפה ג'ון " אמרתי מבלי להסיר את מבטו מימנה
"שתית הרגע אדו-" הוא החל לומר אבל השתתק למראה מבטי
"אני אלך להביא לכם קפה" הוא יצא מהמשרד והיא התיישבה למולי עדיין מנסה להתחמק מימני
"את יכולה להביט בי, אני לא מכוער את יודעת.." מלמלתי בציניות מנסה להקל על האווירה
היא חייכה חיוך מר "גם אז לא היית טוב בזה.." היא מלמלה הביטה בי לרגע ואז עברה להביט שוב בדפיםשהיו מונחים על השולחן
"במה לא הייתי טוב-" אמרתי באותו הזמן שהיא אמרה
"אז על איזה תנאים רצית לדון בנוגע לנושא?"
הבטתי בה במבט בוחן
"תרצה לענות אדוני?" היא שאלה באופן רשמי שעצבן אותי מעט..טוב , לא מעט- הרבה.
"את יודעת למה אני כאן, זה לא קשור לעסקים זה קשור ל-"
"אם זה לא קשור לעבודה אלך עכשיו , אם זה בסדר מיצד אדוני-" היא ענתה בפנים מחייכות, אבל יכולתי לראות שהיא לא הייתה שמחה. היא הייתה מאופקת
קמתי בעצבנות והלכתי לכיוון הצד של השולחן שבה ישבה
היא באה לקום כדי לצאת אבל עצרתי אותה והתיישבתי על הכיסא שהיה על ידה
"אל תברחי. אני רוצה לדעת למה את פוחדת מימני- זה לא היה ככה פעם-"
"אנחנו כבר לא באותו מצב כמו פעם" היא מלמלה והביטה בריצפה
"למה? כי את החלטת?!." עניתי בעצבנות
הייתי פגוע.
לא הייתה לי בחירה. היא פשוט הלכה.
"אני עשיתי לך טובה." היא אמרה וניסתה להתרחק
אבל עם כל צעד שהיא עשתה לאחור אני עשיתי שניים
"את עשית לעצמך טובה. כי את לא רצית להישאר. כי פחדת. כי- פאק אני לא יודע!" צעקתי לכיוונה בעצבים
"זה לא נכון! זה כאב לי יותר משאי פעם תוכל לדעת!" היא הרימה את מבטה לכיווני ועכשיו ראיתי את המבט הכאוב על פניה
"את עזבת. הייתה לך בחירה. היו לך אנשים שרצו להגן עליך אני הייתי שם ואת-" באתי לומר אבל היא קטעה אותי
"אני פגעתי בכולם. כל מה שאני נוגעת בו נהרס." היא אמרה ,הורידה את מבטה לכיוון ידי נגעה בה מעט
"אני פגעתי בך." היא העבירה את ידה על הצלקת שהייתה מתחת לחולצה שעתיתי והיה לה מבט של אשמה על הפנים
"זה לא נכון , זה היה בטעות זה-"
"זה קרה בגללי." היא אמרה "כמו כל דבר"
"סוקי, זה לא בגללך. זה לא באשמת-"
"זה כן , אתה יודע שכן!" היא צעקה והתרחקה עוד יותר , עכשיו ממש יכולתי לראות את הדמעות מבצבצות מעיניה אך לא זולגות
התקרבתי
אבל היא התרחקה
"עדיף לך בלעדי. " היא מלמלה אבל משהו אחר עמד מאחורי המשפט הזה
מה שהיא באמת חשבה היה אני לא שווה אתזה.
והיא כן. כל כך כן.
היא הושיטה את ידה לדלת המשרד אבל נעמדתי בינה לבין הדלת וסובבתי את המנעול עד שנשמע קול נעילה
"מה אתה עושה?" היא שאלה בבלבול
לא ידעתי , אבל זה לא מה שתכננתי לענות לה.
"אנחנו נשחק משחק." מלמלתי
היא הביטה בי במבט חשדני
"איזה מן משחק?" היא לקחה צעד אחורה ונתקלה בשולחן
הכנסתי את ידי לכיס המכנס
"הטלת מטבע." מלמלתי והנחתי מטבע על השולחן
היא הביטה בי
"אני לא עושה אתזה." היא גלגלה את עינייה
"את עדיין חייבת לי על הטפרים מאז..." מלמלתי בגיחוך אבל פרצופה התעוות בכאב
"זה... זה כואב?" היא הצביעה על ידי
נענעתי את ראשי לשלילה
"זה יותר כמו מזכרת.." הבטתי ביד וחייכתי
"אני אשחק" היא מלמלה והתקדמה לכיווני
"מעולה."
"משחק אחד." היא הזהירה
"אני לא צריך יותר" ובראשי השלמתי 'כדי לנצח'
היא הנהנה
התחלנו.. חשבתי לעצמי
והפעם-
אני זה שינצח.
YOU ARE READING
קרן האור לחושך שבתוכי.
Teen Fictionסוקי היא נערה פסימית. פסימית לחיים. לאנשים. לכל מה שזז ולא זז. כל דבר בעולם תמיד איכזב אותה. והסיבה היחידה שהיא עוד לא החליטה לשים קץ לחיים האומללים שלה זה שיש לה אח קטן. עם כל זה שהיא חשבה שאין לה לב... היא לא תשאיר אותו לבד בעולם. היא חיה בשבילו...
