#סוקי#
התיישבנו ליד השולחן הרחב שבסלון
וחשבתי שזאת תהיה סתם עוד ארוחת ערב
כמו כל פעם
בודדת,
שקטה
צורמת
אבל היא לא הייתה ככה
וזה היה מוזר,
מעניין?
אמ. כיף?
זה היה לא רגיל.
בעוד אני וריי יושבים ואוכלים את הפיצה שלנו בשקט מופתי ראינו את לוק, אחותו ואחיו הקטן עוקצים זה את זה בילדותיות
אחותו תופסת את הרוטב פיצה ומחביאה מתחת לשולחן
לוק מסמן לאחיו הקטן שהסתבר ששמו ניקו שיגנוב לה אותו תוך שהוא מעסיק אותה
ובסוף הרוטב נשפך על שלושתם
אבל במקום לצעוק
במקום להתעצבן
הם צוחקים
הם מביטים זה בזה
וצוחקים
לקח לי כמה רגעים לעכל את ההרגשה
ההרגשה , שלא הכל צריך להיות מדויק
שלא הכל צריך להיות נקי
שיש דברים שמה שהופך אותם לקסומים זה האי סדר,
הבלגן
הם ניראו מאושרים
כל אחד בפני עצמו
ויותר מיזה
זה בחברת זה.
ועד כמה חשבתי שלא אוכל לקנא יותר מימה שאני כבר מקנאה
זה כנארה היה שגוי
רציתי להיות במקום הזה
להיות במקום הזה - שאני וריי צוחקים אחד על השני בלי לחכות להשלכות
בלי לפחוד כל שניה מה תהיה התוצאה
בלי להיות קשורים למציאות
רציתי את זה בשבילו
אבל יותר מיזה
רציתי אתזה בשבילי.
ניקו ,ואחותו של לוק ששמה היה ניה קמו מן השולחן והלכו לכיוון הטלוויזיה כדי לצפות באיזשהו סרט ילדים
ריי הביט לכיווני
מחכה להוראות שלי
"אתה רוצה ללכת לצפות בסרט ריי?" לוק שאל לפני שהספקתי אני לשאול
"אמ.." הוא הוא מילמל באי נוחות לכיוונו של לוק מביט בו בחוסר אמון ומפנה את פניו כלפי הריצפה
התקרבתי לריי והתכופפתי לכיוונו
"תביט בי ריי" הוא עדיין הביט לכיוון הריצפה
"ריי..." הבטתי בו וליטפתי את ראשו בעדינות
הוא הרים לבסוף את ראשו והביט לתוך עיני
"אתה יודע שאתה יכול לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה?" מילמלתי לכיוונו מחכה לתשובתו
"ואת-, את לא תכעסי?" הוא הביט בי במבט מבוהל
באי אמון
זה שבר אותי
"למה שאני אכעס עליך?" עניתי וכמה דמעות לא רצוניות יצאו מעיניי
"כי היו כמה דברים, דברים... שאת היית כועסת עלי." הוא מלמל ועיניו ניראו מפוחדות מתגובתי
"אתה רוצה לספר לי? אני לא אכעס, לא משנה מה, אני אוהבת אותך." אמרתי ואימצתי את ראשו
לחייקי
הפעם אני זאת שפחדה שהוא יעזוב
שהוא יעלם
יתאדה
"אני- , אני- , " הוא מלמל מנסה להשאר חזק אבל שמעתי את הדמעות מתחילות לצאת מעיניו בקצב לא אחיד
בלי שליטה
הבטתי בפרצופו של לוק שעמד כמטר וחצי מאיתנו מנסה להבין עם יש מקום כולשהו שאוכל לקחת את ריי ולדבר איתו שם
"אתם רוצים ללכת לחדר השינה שלי? , הוא ריק."
הוא מלמל והנהנתי לחיוב
עוזרת לריי לקום מן הכיסא וללכת בעקבותיו של לוק
הגענו לחדר שהיה ניראה כמו חדר החלומות של כל חובב מוזיקה ואומנות מכל זמן שהוא
החדר היה בצבעי שחור עם פוסטרים תלויים מכל עבר , חלקם ישרים, וחלקם עקומים באופן מסודר להפליא.
באמצע החדר עמדה מיתת נוער שגם היא מצופה במצעים כהים התקדמנו לכיוון המיתה והנחתי את ריי עליה עדיין מחבקת אותו בעדינות
"אני סוגר כאן את הדלת, תרגישו בנוח , ועם תיצתרכו משהו אני במדבח..." לוק מילמל לכיוונינו מחכה לאישור
הנהנתי ומלמלתי בלי קול 'תודה' והוא סגר את הדלת
עכשיו יכולתי להתרכז בריי
הדבר שהיה כל עולמי
הדבר שהוא כל עולמי.
מנסה לנחש בראושי על איזה דברים יכולתי לכעוס
מאיזה דברים הוא יכל לפחד כל כך.
על זה שהוא גנב לי את השוקולד מהמקפיא?
על זה שהוא השתמש במשהו שלי בלי רשות?
"אתה רוצה עכשיו לדבר איתי? או שאתה מעדיף שאני אחבק אותך עוד קצת?" אמרתי וליטפתי את ראשו שהיה חמים לעומת ידי
"את מבטיחה לא לכעוס?" הוא הושיט לכיווני זרת לאות הבטחה
"מבטיחה." אמרתי תוך שאני מלפתת את הזרתות
שלנו זה בזו
לקח לו עוד ככמה דקות לפצות את פיו ,אבל חיכיתי בסבלנות ובסקרנות
"אמ.., אז ,אמ...
את זוכרת את המורה שלנו לאנגלית?"
הנהנתי לחיוב , הוא היה גבר בערך בגיל העמידה
עם זקנקן קצר , ואישיות מוזרה במיוחד
"אז.., אני לא התכוונתי, אני ניסיתי להתחמק ,אבל-, אבל הוא לא נתן לי" הוא מלמל כמה דברים לא ברורים וחידש את הבכי שהתחיל לדעוך בכמה דקות האחרונות
חכיתי שירגע מעט עד ששאלתי
"מה קרה בדיוק שהיית צריך להתחמק?" בראשי כבר עברו אין ספור מחשבות
השארות
שרק קיוויתי שאינם נכונות
"הוא- הוא לקח אותי לשרותים, והוא- הוא- " דבריו של ריי ניבלעו בין כל הדמעות שהחלו לצאת בקצב מחודש
אבל מכל מה שאמר עד עכשיו
הבנתי שההשארות שלי היו נכונות
יותר מידי נכונות
ראיתי שחור.
YOU ARE READING
קרן האור לחושך שבתוכי.
Teen Fictionסוקי היא נערה פסימית. פסימית לחיים. לאנשים. לכל מה שזז ולא זז. כל דבר בעולם תמיד איכזב אותה. והסיבה היחידה שהיא עוד לא החליטה לשים קץ לחיים האומללים שלה זה שיש לה אח קטן. עם כל זה שהיא חשבה שאין לה לב... היא לא תשאיר אותו לבד בעולם. היא חיה בשבילו...
