קרן האור לחושך שבתוכי.

פרק #35

#סוקי#
הייתי מבולבלת, ולא אהבתי את זה..
את החוסר נוחות שהוא גורם לי, את הספק...
המטבע נח עדיין על השולחן מחכה שנתחיל לשחק בו, אבל לא יכולתי לגשת לזה- למשחק הזה
כי אם אני אפסיד אני אצטרך לחזור לשם.. לזכרונות.
לכאב ,לצער
לחוסר אונים
הבטתי קפואה על המטבע, הרגשתי את מבטו של לוק נח עלי , בוחן אותי, מחכה- כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם
כאילו.. הכל רק משחק בשבילו
המוח שלי פקד עלי להושית את ידי,אבל היד לא הקשיבה. כמעט כאילו... היא התנגדה.
אבל אז לוק הושיט את ידו אל המטבע וחפן אותו בידו עדיין מביט עלי
הרמתי רק מעט את מבטי,ציפיתי לראות אכזבה
האשמה
ציפיתי לראות כעס.
אבל מבטו היה רך ומלא ברכות
"אני אזרוק את המטבע, ואת תבחרי צד" הוא מלמל בהסבר
"מה החוקים?" שאלתי עדיין במעט חשש שניסיתי להסתיר
הוא גיחח מעט לפני שענה " שלוש סיבובים-אם אני מנצח את חייבת לי טובה אחת, ואותו הדבר אם את מנצחת" הוא מלמל במשיכת כתיפיים
מאוד פשוט סך הכל.. חשבתי לעצמי
אבל גם אם המון סיכון.
"אז זה בעצם משחק על מזל." מלמלתי בהבנה
הוא הנהן
נשמתי כמה נשימות כדי להסדיר אותם
ולוק זרק את המטבע.

#פלאשבק#
"אני גם רוצה לשחק!" ריי בן ה4 צעק והתלונן
אמא לא הייתה בבית , זה היינו רק שתינו ולא היו לנו משחקים כמו לילדים אחרים
"במה אתה רוצה לשחק ריי?" שאלתי חצי ישנונית מכווה שיעזוב אותי לנפשי
"חברים בגן לימדו אותי משחק ממש כיף ופשוט, רוצה?" גם מבלי לפקוח את העיניים ידעתי שהן נוצצות מאושר
אז קמתי מהמיטה והתיישבתי לידו על הריצפה
"אוקי תסביר לי את המשחק ריי"
"כל מה שצריך זה מטבע..."
##

אני ולוק כרגע על שתיים שתיים. הוא בא לזרוק את הזריקה האחרונה
"אני אזרוק הפעם." מלמלתי עדיין רועדת
הוא הושיט לי את המטבע ולקחתי אותו
הבטתי בו, זה הזכיר לי אותו.
הכל הזכיר לי אותו..
עברה בי מן צמרמורת לא ברורה
והתיישבתי על כיסא המשרד חזרה
"רק שניה ,אוקי?" מלמלתי מבלי להביט בלוק
הכנסתי את שתי ידי מיתחת לשולחן
כאב לי.
הוא היה צריך להיות כאן.
לא אני.
הוא היה צריך להיות כאן.
עצמתי איניים וניסיתי להתרכז בנשימות
אבל לא יכולתי.
כי הוא לא כאן.
ידי הימנית התחילה לצבוט את השמאלית
רציתי להרגיש כאב. כאב פיזי.
אבל זה לא כאב.
זה פאקינג  לא כאב!
היה עט על השולחן הושטתי את ידי לקחת אותו הרמתי אותו כדי לקבל קצת תנופה
והורדתי את ידי באחת
אבל זה לא פגע בידי
כי משהו עצר את היד שלי, יד של מישהו אחר...
לוק.
הוא בא לפתוח את פיו אבל נענעתי את ידי כדי להשתחרר מידו ונרתעתי אחורנית
"סוקי זה בסד-"
"לא זה לא! שום דבר לא בסדר" אמרתי בולעת את הדמעות ומביטה בו
"זה יהיה בסדר-"
"תפסיק, פאקינג תפסיק-"
"להפסיק מה?" הוא מצמץ כמה פעמים בבלבול
הרגיש לי כאילו חזרנו בזמן
כאילו אנחנו עדיין אותם ילדים מלפני תשע שנים
כאילו כלום לא השתנה.
הכל.. קפא.
הכל חוץ מ.. "ריי" לא הבנתי אפילו מי מאיתנו אמר את זה אבל איזכור השם גרם לכל סכר הדמעות לצוף
והכאב- הוא חזר.
"אני כאן עכשיו, אני יכול לעזור"
אבל הוא לא. הוא כל כך לא
ניענתי את ראשי לשלילה
"ל-למה לא?" קולו היה שבור, אבל לא יותר משלי כשעניתי
"כשאני רואה א-אותך" עצרתי כדי לבלוע רוק ולהסית את מבטי ואז המשכתי "אנ-אני רואה אותו."
שתיקה.
משהו שכל כך כיוויתי לקבל, אבל עכשיו.. רק רציתי להיפתר מימנה
"באותו יום, בב-בית חולים" עצרתי והתקדמתי מעט לכיוונו מביטה בצלקת הישנה שעל ידו
"רציתי לומר לך משהו, אבל לא הייתי אמיצה מספיק. לא אז- לא עכשיו." העברתי את עצבעותי בריפרוף על הצלקת
הרגשתי צמרמורת
"ס-סליחה."
"אין על מ-"
"יש על מה!" צעקתי עליו , מעדתי צעד אחורה והבכי התחדש
"סוקי."
מילה אחת
4 אותיות
שתי הברות
אבל התרחקתי.
"סוקי"
אל תגיד את זה.
אל תגיד את השם שלי
אל תגיד את ה-
"סוקי.." הוא התקרב עוד צעד אחד והניח את ידו על כתיפי ברכות מנחמת
"אל תיגע בי, אל תיגע ב-"
נירטעתי אחורנית ונצמדתי לקיר החדר
אבל הוא נשאר במקומו, הוא חיכה
"הד-דבר השני שהכי מזכיר לי אותו בך הוא האכפתיות." מלמלתי מבעד לדמעות משירה מבט אל עיניו של לוק
"אתה יודע מה הראשון?" שאלתי והוא הנהן לאות שלילה
"שתיכם נפגעתם מימני. אבל רק אחד ממכם נשאר בחיים."
הוא בא לומר משהו אבל קטעתי אותו
"אחד משני האנשים היחידים שאי פעם היו חשובים לי מת.
בבקשה, תיתן לי לשמור על המספר בלשון יחיד."
עצמתי את עיני ואזרתי מספיק אומץ
פתחתי את הדלת- רגל אחת כבר בצידה השני, אבל אז הוא פתח את פיו
והוא אמר משהו.
"סוקי, אף גופה של קטין לא נשרפה בבית החולים הזה."
משהו... ששינה הכל