להבות של שלג ‏

פרק -46- צלקת ממך

~לוסיונה~

ויטו מסיט את מבטו ממני ואז מיישר אליי מבט חד.
״איך קוראים לך?״ שואל ברצינות גמורה כאילו אינו מכיר אותי. ממש כמו אדם זר. אני מביטה בו המומה לחלוטין.
איך קוראים לך?
איך קוראים לך?
אם הייתי עונה לוסיונה מרנזנה הייתי מקבלת מכות אבל אם הייתי עונה קטיה וולקוב הייתי זוכה להנהון. ״ילדה טובה. כל הכבוד, למדת.״

אני מכווצת את גבותיי וחשה בפעימות ליבי החזקות זה כאילו חזרתי אחורה בזמן. אני נושמת בכבדות מולו ומרגישה איך עיניי מתמלאות בדמעות. 
״למה?״ אני מרגישה כמו אותה ילדה קטנה שנלחמה על שמה. ״למה אתה שואל את זה! למה אתה שואלת אותי איך קוראים לי?״ אני מסיטה את הדמעות מעיניי בכעס.
ויטו מתבונן בי ועוצם את עיניו. ״אני רק..״
אני מזיזה את ראשי וממהרת אל הדלת אך הוא אוחז בזרועי וגורם לי לעצור.

״היי, אני רק שאלתי..״ מתחיל להסביר אך אני הודפת אותו בכוח ממני.
״אני שונאת אותך!״ אני מתפרצת מולו וגורמת לו להביט בי המום.
״את שונאת אותי?״ שואל ונראה שהכעסתי אותו.
״כן.״ אני מהנהנת, ״הרי רצית שאגיד קטיה נכון?״ אני מזיזה את ראשי.
״אני עדיין קטיה בעינייך ויטו?״ אני מתבוננת בעיניו מקרוב. ״זה מה שאתה רואה שאתה מסתכל עלי? אותה? אתה לא באמת האמנת לי.״ אני מושכת כתפיים. ״לא האמנת לי מההתחלה נכון?״
ויטו מניח את ידו על פניו ונושף, ״שדדו לנו את הסחורה.״

אני מזיזה את ראשי מצד לצד. ״מה אכפת לי מהסחורה שלך ויטו!״
״הרוסים לוסיונה, הם שדדו אותה.״ הוא מדבר כאילו אני אחת מהם.
״את!״ הוא מצביע עלי ומתפרץ גורם לי לצעוד לאחור. ״את!״ הוא נראה רציני כל כך. ״השם שלך היה שם כתוב בענק.״
אני מביטה בו בבלבול.
״קטיה וולקוב.״ הוא אומר. ״השם שלך נכתב על המשאית ששדדו.״

״ואתה מניח שזו הייתי אני?״ אני שואלת המומה. ״אני? למה שאשדוד לך את המשאית? אתה שומע את עצמך?״ הוא מזיז את ראשו. ״אך לעזאזל את מסבירה את כל זה? את חוקרת אותי כל הבוקר! לא הפסקת לשאול. מה אני אמור לחשוב?״
״אני התעניינתי בך, דאגתי, זה נקרא לחקור ויטו?״ אני מזיזה את ראשי. ״שכח מזה אפילו לא אכפת לי מה תחשוב ויטו.״ אני מהנהנת יוצאת מהמשרד. ויטו ממהר אחרי.
״לוסיונה!״ הוא אוחז בידי אך אני מתנערת מאחיזתו. ״תעוף ממני.״
״לוסיונה תעצרי עכשיו!״ מרים את קולו וגורם לי לעצור במקומי.