אם לא אכפת לי מ'אמא', ולא אכפת לי מה'משפחה' שלי, אז..... אז למה אני בוכה?
המשכתי לרוץ. לא רציתי לשמוע על זה.
אני לא מאומצת. הם סתם משקרים.
משקרים בשביל שאני אמצא את הנסיכה המטורללת שלהם. שיכנעתי את עצמי. אז יש לי משהו להגיד להם. אין סיכוי!
רציתי להאמין שזה שקר, אבל משהו בתוך הבטן אמר לי שאולי זו אמת.
עמדתי מול המלון, ועליתי במעלית. רצתי לאורך המסדרון לעבר חדרי ולא עצרתי כששמעתי את קריאות העובדים שהכרתי.
"מה קרה?"
"למה היא בוכה?"
"הכול בסדר?"
ואז שמעתי את הקול לו חיכיתי. כבר רציתי להתכרבל בזרועותיה המנחמות. שתגיד לי שזה לא נכון.
"עלמתי?"
"נורה..." מלמלתי כשרצתי אליה בזרועות פתוחות. הצלחתי לזהות רק גוף שמנמן וכתם חום של שיער, ורק קולה עזר לי לדעת שזו באמת היא.
"מה קרה, את בסדר?" היא שאלה בבהלה כשראתה את פניי הנפוחות.
נורה הכירה אותי כבר המון זמן, מאז שבאנו לגור במלון. למעשה היא העובדת הראשונה שבאה לעבוד במלון, העובדת הראשונה שהכרתי שלא נבהלה מהתקפי הכעס של אימא עליי והיחידה שבאה לבדוק מה שלומי, ואם אני צריכה משהו, תמיד.
"בואי, בואי...." היא אמרה בעדינות והביאה אותי לחדרי.
כשהיא סגרה את הדלת, הרשתי לעצמי להתייפח אפילו יותר חזק, ולתת להכול לצאת.
"אוי...." מלמלה נורה. "תבכי, תבכי ילדתי. זה בסדר לבכות."
"א.... אנ.... א... אני...." גימגמתי וניסיתי להגיד את זה, אבל לא הצלחתי, זה כאב מדיי. גרוני היה יבש, כל נשימה כאבה, התקשתי לנשום.
"ששש..." היא השתיקה אותי ברכות. "אל תדברי עכשיו." היא התקרבה אליי, אפילו יותר, ועטפה אותי בזרועותיה. טמנתי את ראשי בשקע צווארה והידקתי את אחיזתי בה. דימעותיי הרטיבו את חולצתה, אבל ידעתי שזה לא אכפת לה.
כשהרגשתי קצת יותר רגועה, הרשתי לעצמי להתנתק מנורה. נשמתי נשימה עמוקה וארוכה.
"אני אביא לך כוס מים, אוקיי?" נורה שאלה בדאגה.
"אוקיי." אמרתי בחיוך מעודד.
נורה דואגת כשצריך, וגם כשלא צריך....
אבל אני אוהבת את זה אצלה, היא גורמת לי להרגיש שאני חשובה בשבילה.
חשובה בשביל מישהו.
הייתי לבד בחדר ומשום מה חיכיתי לשמוע את הקול של מרילוז בראש שלי. שתגיד שהיא מיצטערת על איך שדיברה אליי.
אני פשוט חיה בסרט...
ואז הגיעה נורה. "קחי." היא אמרה בשקט והושיטה לי את הכוס.
"לאט, לאט..." היא לחשה כשהביאה לי את הכוס, ושתיתי בשקיקה כדי להרגיע את גרוני הצורב מעט.
"עכשיו, את רוצה להגיד לי מה קרה?" שאלה נורה בזמן שהתיישבה לידי, על המיטה.
"אה...-" אני הלכתי לחנות גלידה, שבה אחותו של המוכר, שהיא במקרה גם ציפור, אמרה לי לאיולט לגוסטב ולמיילו, שאנחנו באים מארץ שאף אחד לא ידע שקיימת, שאנחנו צריכים למצוא נסיכה, ושאני ומיילו מאומצים. "-אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו..." אמרתי בקול הכי אומלל שאני יכולה.
"אני מבינה." אמרה נורה בחיוך מבין, בדיוק מה שציפיתי שתעשה. "את בטוחה שאת בסדר?" שאלה בקול מתון ומרגיע שהשרה עליי שלווה.
"כן... תודה, נורה." אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה בחום. "תודה." מלמלתי לחולצתה.
היא ליטפה את ראשי והיתנתקה ממני אחרי כמה שניות. "את בסדר עכשיו?"
הינהנתי בהכרת תודה.
יצאתי עם נורה מחוץ לחדר, אני למעלית והיא המשיכה למסדרון.
ידעתי בדיוק לאן אני הולכת. למשרד של אמא.
אני רוצה תשובות, ואני אקבל אותן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
שלומות, קוראים שלי!!!
אז מה אתם חושבים על הפרק? (קצר נכון?><)
אבל אתם חושבים שרפָיילי באמת מאומצת?
כשחושבים על זה, לכולם אין מישפחה.
איולט יתומה, גוסטב מאומץ, ואולי גם מיילו ורפָיילי...
צירוף מקרים מוזר מידי לא חושבים?
מחכה לתשובות שלכם!!! :)
ליאל 3>
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasy*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
