רגלינו פגעו בקרקע כשרצנו אחרי האיש שהוביל. קפצנו בשלוליות, כימעט היתנגשנו בעצים. החלקתי פעם אחת בבוץ שהיה בכל מקום.
בקושי הבנתי מה קורה. רק הייתי עסוקה בלשמור שטאי לידי, ושאנחנו באותו קצב עם סין. או לפחות רואים אותה, ויודעים לאן לפנות.
הגשם ניתך בפניי, וניקרעתי בין הרצון לעצור מהריצה המטורפת ולהנות מהגשם, או להיתעלם ממנו ולנסות לרוץ כמה שיותר מהר.
ניערתי את ידו של טאי שהייתה בידי, והצבעתי על ראשי.
'את מתעייפת?' הוא שאל במחשבתי.
מאוד!
'ל-לא... פשוט, אולי תוביל אתה לכמה זמן?' הוא הנהן אליי, היטיב את אחיזתו בי ופרץ בריצה מחודשת קדימה, כשאני אחריו.
סין רצה מלפנינו. ריצה קלה אבל מהירה מאוד, ותהיתי איך. אני צעירה ממנה בהרבה ועומדת ליפול מעייפות, והיא זקנה עם מזוודה, ורצה יותר מהר ממני!
נאנחתי בהשלמה.
"אמרתי לך לא לקרא לי זקנה, נכון?"
היא לא צעקה אלא דיברה בנחת, ובכל זאת שמעתי אותה בבירור.
"א-אנחנו פשוט... רצים..." נשמתי נשימה מאומצת, "כל כך הרבה זמן!"
היא נעצרה בפיתאומיות וטאי כימעט התנגש בה. "צודקת... זה ייקח לנו נצח!"
הבחור המשיך לרוץ עוד כמה מטרים, אבל אז שם לב שסין לא לידו. "כבודה! בבקשה! סוקי..." אף אחד לא טרח להגיד לנו מה קרה לסוקי הזאת.
"אל תידאג." היא אמרה, מתעלמת מזה שהוא לא יכול לממש את בקשתה. "אין סיכוי שאני אתעלם ממישהי שצריכה אותי. הם יהיו בסדר." הם? "תחזיקו חזק."
לא הייתה לי הרגשה טובה. "ב-במה להחזיק?"
"רוחי!" קראה סין, היסתובבה במקומה שלושה סיבובים, והקליקה בידה. לרגע לא קרה כלום, אבל ידעתי שאמור לקרות משהו.
רוח קרה וחזקה החלה מנשבת מסביבנו. אבל שמתי לב שרק מסביבנו. שום עץ מסביב לא נע ברוח, ושום עלה לא היתעופף.
טיפות הגשם היסתחררו וניכלאו במערבולת האוויר. הם טפחו על פניי בנוקשות ואחד מהם פגע לי בעין. "נו, אאוץ׳!" צעקתי בכאב, אבל אף אחד לא שמע אותי.
כתפיי רעדו. החזקתי בכתפיו של טאי מתוך אינסטינקט, ומישהו החזיק בכתפיי. "הא!" ניבהלתי אבל זאת הייתה רק סין.
"תחזיקו ידיים!" היא קראה מעל לרוח שהחלה ממש להיתחזק, ולא ידעתי איך שמעתי אותה. עמדנו במעגל והחזקנו ידיים בעוד הרוח הולכת ומיתחזקת.
"אתם בבית 17, נכון?" שאלה סין את האיש. ניראה שהוא לא היה איתנו. סין הנידה בראשה והיתקרבה לאוזנו. "סטיב!" היא הבהילה אותו.
"כ-כן! בית 17!" הוא התנער מלבהות ברגליו שכבר לא היו על הקרקע.
"יש כאן רחובות?" שאל טאי, מופתע, והדבר הראשון שעלה בראשי זה החלום על הבתים העולים באש, על האנשים שמתו.
תהיתי איך הבתים ניראים עכשיו. הם הצליחו לשקם חלק מהבתים? אולי חלק מאורח החיים חזר?
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasy*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
