"קדימה לחנות. הם עדיין רודפים אחרינו!"
"איפה הבנים?" שאלה איולט בתגובה.
"נו..." מלמלתי וסובבתי את ראשי לאחור. לא ראיתי אותם, אלא רק כמה שהגברים בשחור קרובים אלינו.
"תמ..." התנשפה מרילוז.
"מה?" שאלתי בראשי.
"תמ-תמשיכי- א-אני עם ה-בנים, בערך."
"נשמע שקשה לך. מה את עושה? איפה את בכלל?" שאלתי, לא שמה לב בכלל שבקול.
"כן," קולה של איולט הידהד בראשי.
"אני- אנ-אנסה לראו-ת אם הם- בתדר של-י," שמעתי אותה בקולה חלוש.
"היי," חשבה איולט, והתקרבה אליי. "את בטוחה שאת בסדר?"
"כן. אני מזהה אותם. הם כמה רחובות מכן." מרילוז נשמעה קצת יותר רגועה. "אין צורך שתבואו אליהם. אתם יודעות מה? תחזרו לבתים שלכן, מחר תראו אותם כבר. וגם לוקי הצליח לברוח."
"את בטוחה?"
"הם בסדר?"
"כן, כן, בנות. העורבים אפילו לא רודפים אחריכם."
"עורבים?" שאלה איולט, סובבה את ראשה ונעצרה.
"כן, ככה קוראים להם. לכו לביתכן."
"טוב." מלמלתי בקול. "אנחנו דיי קרובים למקום שאני מכירה. את יכולה ללכת לבית שלך מהכיכר הגדולה?"
***
"איפה היית?" שאלה נורה בדאגה, כשהגעתי למלון. "את נראת כאילו רצת מרתון. ומה זה כל הלכלוך הזה בשיער שלך?"
"אני אלך להתקלח." אמרתי בחיוך. "את דואגת יותר מידיי."
הגעתי לחדר השמיימי שלי, היתקלחתי וכשמעתי גרגור מוזר הבנתי שהייתי רעבה. הסתכלתי לעבר הבטן שלי. "קדימה לאוכל." מלמלתי ויצאתי לחדר האוכל.
"שלום... רפרפת." מלמלה אימא במבוכה כשהגעתי למטבח.
"היי, אימא." החזרתי לה בחיוך, מתחילה להיתרגל להרגשה של אימא אוהבת ומתפקדת.
חייכתי באירוניה למראה התדהמה שהתפרשה על פניו של ג׳יימס כששמע את אימא קוראת לי 'רפרפת'.
"מה שלומך, ג׳ם-ג׳ם?" שאלתי אותו בחיוך.
"ג׳ם ג׳ם?" הוא שאל. "קוראים לי ג׳יימס! לא ככה! ג׳יימס!"
"ולי, קוראים לי רפרפת." אמרתי בחיוך, וצחקקתי למראה כעסו.
"בתאבון."
למעשה נראה שזה לא אשמתו שהוא מעצבן, שהוא רב איתי כל הזמן.
זה בגלל שחינכו אותו ככה....
רגע אחד, מה יש לי? ממתי אני חושבת דברים טובים על הילד הזה?
מה, הטילו עליי כישוף?
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
פנטזיה*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
