רפיילי - קסם פיאור

פרק 30

"טוב, נראה לי שאני אבוא גם מחר." אמרתי לאיולט, כשאני וטאי חזרנו לחדרה. "כבר נהיה מאוחר, ואני צריכה ללכת."

היא הנהנה בראשה. "תבואו כל יום!" קראה אחרינו.

'ביי, רפָיילי.' נפרד טאי בראשו ממני, כשכבר היינו בחוץ. 'היה נעים להכיר.'

כשהגענו אל המלון, כבר חששתי שמיילו ילך לאיבוד. אבל הוא אמר שאין סיכוי שזה יקרה.

נפרדנו ממיילו ונכנסנו למלון. אנשים ששכרו חדר במלון, חלפו על פנינו, ונראה שכבר התרגלו לנכוחותו של גוסטב, כמו שאני היתרגלתי.

לבסוף קרסתי על מיטתו. "אני ממש מותשת..." מלמלתי לכרית שלו.

"אל תדאגי, מה שאת מרגישה עכשיו זה כלום לעומת מה שתרגישי אחרי שאנחנו נעשה מה שנצטרך לעשות." הוא ניחם וטפח על גבי.

"זה אמור לעודד אותי?" גוסטב צחק וגרם לי לחייך מעט. "אז מה נצטרך לעשות?"
פתחתי את השידה החומה, וחטפתי וופל. "משהו שקשור לבית ספר?"

גוסטב הנהן, "את זוכרת את העבודה על השטן?" הוא שאל, ולקח גם הוא וופל ממגירתו. "לא התחלנו בכלל. ויש לנו חומר מכל השבוע לסכם."

נאנחתי ביגון. "למה מלמדים אותנו עליו בכלל?" שאלתי. ולא ציפיתי לתשובות.
"מה הסיכויים שאני אצטרך את זה בחיים שלי?"

"למעשה," התחיל גוסטב בחישוביו. "כמעט 8%. תתפלאי כמה שעשוענים יש על היצורים האלה. אבל זה באמת נמוך....."

"לא היתכוונתי שבאמת תחשב!" מלמלתי תוך כדי שכירסמתי את הוופל עם ציפוי השוקולד שבידי. גוסטב חייך. "יקח לנו נצח לעשות את העבודה הזאת...."

גוסטב גיחך. "למען האמת, ייקח לנו פחות הרבה מנצח."

"תפסיק לעצור את ההיתמרמרות שלי!"

***

נאנחתי במיטתי.
כבר היה לילה, אבל מאז ניסיון ההתנקשות בחיי, הפסקתי להרגיש בטוחה בחדר שלי. במלון בכלל.

נאנחתי שוב.
נזכרתי בחלומות שלי. בראייה במרחב.
בקסם.
איך אפשר להרגיש בטוחה כשאת יודעת שמישהו רוצה במותך?
שמישהו יכול פשוט להיכנס לחדר שלך כשאת ישנה, ולרצוח אותך?

נאנחתי בשלישית, ושיחקתי עם השמיכה באצבעותיי. ידעתי שלא אצליח להירדם. מה הייתי עושה כשלא הייתי נרדמת?
שאלתי את עצמי, ונזכרתי בימי ילדותי. כשהייתי בת עשר, כשעוד ישנתי עם מרקי הבובה במיטתי.

נרדמתי עם מרקי לפני כמה לילות, אז אני יכולה להירדם איתה שוב.
כן, כי אני תינוקת.

הוצאתי את הדף המקופל והישן, שכבר קראתי הרבה פעמים וידעתי בעל פה.

'הרצוצים הטובים
הלכו לאיבוד בליבם.

רק אם המצילים ייעזרו בהם,
כל רצוץ יצא לחופשי,
והנחש יסולק ממני.'