רפיילי - קסם פיאור

פרק 67

"רפָיילי? למה זה קורה שוב? מה ניסגר?!"

רק מהצרחות שלו הרגשתי שאני מיתיישבת. "תירגע, תירגע...." מלמלתי וניפנפתי מול פניו עוד לפני שפקחתי את עיניי. ניערתי את ראשי בעייפות.

טאי היתיישב בחבטה על הקרקע ולא נתן לי זמן להיתאושש מהחלום. "ניראה לי ששברת שיא." הוא אמר בזעף.

"במה?"

"בלהיתעלף! כמה אפשר להיתעלף בשבוע?" הוא ניסה להרים את ידיו אבל האש שכימעט שכח ממנה, פיצפצה באושר. הוא מיד כיווץ את ידיו והקטין אותה באנחה. "אש קטנה ומעצבנת..."

נאנחתי, "איך עשית את זה באמת?" שאלתי בסקרנות וראיתי שזה מציק לו. ניסיתי להיראות אדישה כמה שיותר.

"לא יודע...
לא רציתי לפגוע בך, או ביער... ושמעתי שהיית ממש קרובה. לא יכולתי לרוץ יותר... הכל מסביב היה עצים ואת הלכת והיתקרבת..." הוא מלמל והביט בדשא בהבעה מוזרה. "ולא יודע איך. פיתאום לא הרגשתי שכל כך חם לי, וכשהיסתכלתי, ראיתי שהאש ככה. אין לי מושג איך זה קרה."

"ואוו, את חייבת ללמד את איולט את זה!" קראתי בהיתלהבות ושילבתי את ידיי. טאי הביא בי בגילגול עיניים. "אוקיי, אוקיי, אתה לא יודע איך. הבנתי!" שמטתי אותן בשעשוע וכימעט שכחתי מהכוויה.

"איך הכוויה?" טאי הזכיר אותה.

בקושי יכולתי להזיז את היד, שלא לדבר על להיסתכל עליה. פרצופי גילה לטאי את התשובה.

"ניצטרך לשים לך משחה...." הוא נאנח ולא זז ממקומו.

"למה אתה נאנח?"

"כי אני לא אצליח."

צחקקתי במעט חוסר הבנה, "מה זאת אומרת?"

הוא נאנח שוב ומלמל בשקט, "נו, אולי אני אצליח הפעם..."

הוא הרים את המישחה בעדינות באצבעותיו, מנסה לא לקרב אותה יותר מידי אל האש שבין ידיו, והיתקרב אליי בזהירות.

"זאטוט קטן!"

טאי ניבהל לרגע קט והמישחה נישמטה מידיו. ואז הוא הניד בראשו. "ידעתי...."

הרמתי את מבטי אל הזקנה שטאי נימלט ממנה מקודם, כשברח.
שערה אפרורי וזקן, ופניה חרושות תלמים וקמטים. גופה שידר עצבנות, או אדישות- לא ידעתי מה יותר.

"מה אתה מיתרוצץ ככה עם אש בידיים? ועוד ביער?" היא הרימה את ידה ובהינף יד האש נעלמה מידיו.

הבטנו אחד בשנייה בהלם. "מ-מה... א-איך... מה?" גימגם טאי ולבסוף, כשהבין שלא יוכל להשלים מישפט, עמד ופער את פיו.

הוא ממש דמה לי באותו רגע.

"ולמה אתם בוהים בי כמו מטומטמים במקום לעזור לי עם השקיות?"

רק אז שמתי לב שהיא מחזיקה 3 שקים מחוספסים וחומים, שניראו ממש כבדים. אבל הזקנה החזיקה אותם ללא קושי.